מיזם הסכסכנות של ליברמן

כבר ראינו לא מעט תשפוכות ירודות בשיח הפוליטי, אבל אביגדור ליברמן הגדיל עשות בהכרזה על השלכת החרדים אל המזבלה יחד עם בנימין נתניהו, למצהלות המראיינים שלו. שיח בהמי אפשר למצוא בכל המחנות ובפי בעלי השקפות אלה ואחרות, אבל ליברמן הוא מה"מצטיינים" בגסותו. הוא אינו מהסס להשפיל את עצמו בהתעללות בחלשים, גם לשם תועלת קטנה כלשהי.

לחברה הישראלית יש קושי לשייך אליה את החרדים ואת המוסלמים. גרסת החרדים ליהדות חוצצת בינם לבין החברה היהודית המודרנית שהתפתחה כאן לזרמיה השונים, המסורתיים, הדתיים והחילוניים. ולהפך, אי־יהדותם של הערבים המוסלמים חוסמת את שיוכם לחברה הישראלית. אלו שתי חולשות של החברה שלנו, וצריך לחפש דרכים להתגבר עליהן. את ליברמן זה לא מעניין. הוא מנהיג חומצתי, המזהה את הסדקים האלה ומרחיב אותם לתועלתו. רק נתמוך בו, והוא כביכול "יראה להם", לערבים, לחרדים. הוא בא לנצל את הבעיות שלנו, לא לטפל בהן.

נכון, לא רק הוא מנצל סדקים כאלה שבתוכנו. מרצ בנתה עצמה שנים רבות על דמוניזציה של המתנחלים, להבדיל מוויכוח ואף הוקעת יחידים כשצריך. וטומי ויאיר לפיד ניצלו את הכעס על התבדלות החרדים. נתניהו נדחק אלקטורלית והזהיר ב־2019 מפני הערבים בקלפיות. גם החרדים והערבים עצמם יודעים את מלאכת ההסתה הקבוצתית.

אבל ליברמן הוא אופרה אחרת, מבשרת רע כמו אופרה של ואגנר. אותו הסכסכנות מגדירה. זה המיזם הפוליטי שלו, זה מה שהוא יודע לעשות. לאחר כמה עשרות שנים בפוליטיקה, מה עשה ליברמן בענייני הכלל? התקוטט עם הערבים והחרדים וזכה בתמיכת מי שהקטטות מצאו חן בעיניהם. בטיפוח מדנים הוא בר־השוואה רק למאיר כהנא ולראאד סלאח, אם כי הם קטגוריה רעילה בפני עצמה.

אפשר לראות את זה בהתבוננות בהצעות ליברמן הישנות והזנוחות לצרף אל "מדינה פלשתינית" את השטחים ואת התושבים הערבים של נחל עירון, צפון-השרון ועמק חפר, ובזאת לבטל את אזרחותם. זו היתה הצעה לא מעשית ביודעין. ליברמן ידע שהיא לעולם לא תהיה מוסכמת עם הערבים, מצד אחד, ושלא יהיה אפשר לכפות אותה חד־צדדית, מצד אחר. תוצאתה היחידה היתה נזק לביטחון של הערבים באזרחותם, שחיבל בחברה שלנו. אבל ליברמן לא התרגש מנזקי הצעתו או מחוסר המעשיות שלה, מפני שהוא לא באמת הציע פתרון (כשם שהוא אינו מציע פתרון מעשי לשילובם של החרדים בחברה). עובדה שהוא חדל להטיף לביטול האזרחות של הערבים, כשהתעמולה הזאת חדלה לשרת אותו. זו היתה רק פרובוקציה שנועדה לזכות בתמיכה באמצעות דימוי מזויף של "מגרש ערבים", בלי לסבול מחוסר לגיטימיות כמו כהנא.

זו דרכו של ליברמן. אין לו עניין אמיתי לחולל שינויים ממשיים לפי השקפה כלשהי. אין לו בכלל השקפה לכידה ועקבית שאינה תוצאה של חישוב אינטרסים מקומי וקצר מועד. הוא אופורטוניסט עקר וחסר בושה. ליברמן תקף בזעם את מערכת אכיפת החוק ותמך בלהט במה שמכונה בטעות "משילות" (וראוי שייקרא ריבונות האזרחים). כעבור זמן לא רב היה נדמה שהוא אולי יואשם בהחלטות לא כשרות בזמן כהונתו במשרד הביטחון, ואז, כדי "להתאתרג", נעשה חסיד מובהק של "המערכת" ושותפו הנאמן של לפיד בהגנתה מפני נתניהו. רגע אחד הוא "חצי־טרנספריסט", ורגע אחר הוא מתחרט על תמיכתו בחוק הלאום. הוא מתנחל בגוש עציון, אבל מעסיק את "היועץ האסטרטגי" המהולל רוני מילוא שיעזור לו לדבר אל ליבם של התל־אביבים.

ליברמן הוא מנהיג פוסט־מודרניסטי. רק לפיד דומה לו, כהבחנתו הקולעת של גדי טאוב, ומתחרה בו בזירת העמדות הפוליטיות שהן פלסטלינה ביד היוצר, "פתרונות" תעמולתיים, מזויפים ומוחלפים כמו גרביים. אמנם לפיד אינו מתקרב לדרגת החומציות המפוררת של ליברמן, אבל השניים הם באמת בעלי ברית ראויים זה לזה.