המזג השיפוטי נעלם: השופטים היו צריכים לחכות לאחרי הבחירות

הכתובת היתה על הקיר 16 שנה, מאז הגישו הרפורמים את עתירתם. אתמול רק הסיר בג"ץ את הלוט מעליה וגזר את הסרט. כל הרמזים ששילח בג"ץ במהלך תקופה ארוכה זו לעבר הכנסת, כדי שתסדיר את הנושא בחקיקה, לא הועילו.

הכנסת לא היתה מסוגלת - רבים יאמרו, לא ממש רצתה - לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה. רבים מחבריה העדיפו שכמו בסוגיות רבות אחרות של "דת ומדינה" שופטי בג"ץ יעשו בשבילם את העבודה.

אפשר שנתקשה להאמין למשמע אוזנינו, אך גם כיום, כ־72 שנה ויותר מאז הקמת מדינת ישראל, כמעט לא בא זכרו של הגיור בחוקי מדינת ישראל. למעט פסקה קצרצרה שתוקנה בחוק השבות בשנת 1970, בעקבות "פרשת שליט", שבה הוספה לחוק הגדרת "יהודי" כ"מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר", באף אחד מחוקי המדינה אין הגדרה או הסדרה של השאלה "מהו גיור" ומי מוסמך לגייר.

לפני כ־35 שנה הכיר בג"ץ לראשונה בגיור שנערך לשושנה (סוזן) מילר, בקהילה רפורמית מוכרת בחו"ל. למרות הפסיקה סירב שר הפנים דאז, הרב יצחק פרץ מש"ס, לרשום אותה כיהודייה, והתפטר מכהונתו. את מקומו תפס בחור צעיר, אחד, אריה דרעי שמו, וכל השאר היסטוריה.

כפי שכתב השופט מינץ, ומוזר ככל שיישמע, היו אלה דווקא בתי הדין הפרטיים האורתודוקסיים, רובם חרדיים (כגון בית הדין של הרב קרליץ בבני ברק), שסללו את הדרך להכרה בגיורים הרפורמיים.

לפני כחמש שנים קבע בג"ץ לראשונה שבהיעדר סמכות ייחודית בחוק לבתי הדין של המדינה לעסוק בגיור, יש להכיר לצורך חוק השבות גם בגיורים שנערכו מחוץ למסגרת הממסדית־ממלכתית (גילוי נאות: הח"מ ייצג באותה עתירה חלק מהעותרים).

בניסיון לרכך את המכה שניחתה על הממסד הרבני, בג"ץ הפריד אז בין התיקים שהיו לפניו, וקבע ששאלת הגיור הפרטי הרפורמי שנערך בארץ תוכרע בנפרד.

ניסיון המדינה לדחות פעם אחר פעם את ההכרעה כשל. הפעם פקעה סבלנותם גם של השופטים והם נדרשו להכרעה. תשעה שופטים - ובהם שלושה חובשי כיפות (הנדל, סולברג ומינץ) הכריעו פה אחד שבהיעדר חוק יוכר גם הגיור הרפורמי. השופט סולברג ביקש למתן את משמעות פסק הדין כדי לאפשר לכנסת שתיבחר לעשות מה שלא עשתה עד היום, ולחוקק חוק שימנע את הצורך ביישום פסק הדין. עמדתו נותרה במיעוט. כמוה גם תקוותו המוצדקת שסוגיות כגון אלה תוכרענה מתוך הסכמה חברתית ולא באולם בית המשפט.

יש להדגיש, כפי שעשה גם בית המשפט, שהכרעתו מתמקדת רק בסוגיית הזכאות לפי "חוק השבות". גם מתגייר שיוכר כיהודי/יה בעקבות פסק הדין, לא יוכל להינשא בנישואים דתיים שהם הערוץ הרשמי היחיד המוכר כיום במדינת ישראל לנישואים.

בנושא זה עדיין מושל בכיפה החוק המקנה בלעדיות ל"נישואים כדת משה וישראל", להלכה האורתודוקסית, ומכפיף את כל הנישואים והגירושים היהודיים לבתי הדין הרבניים.

מעבר לתוכן פסק הדין, שלא ממש הפתיע מי שעקב אחר תהפוכות התיק הזה, ניתן לתהות מעט על העיתוי שבחר בג"ץ לפרסם את פסק הדין, כשלושה שבועות לפני מועד הבחירות לכנסת.

לקצוות הפוליטיים בסוגיה זו - מרצ, העבודה, ליברמן ולפיד מכאן, והמפלגות הדתיות ובעיקר החרדיות מכאן, תספק הפסיקה חומר בעירה נפלא למערכת הבחירות.

אכן, לאחר 16 שנות המתנה לפסק הדין, שיא ישראלי חדש, דומה שלא היה קורה דבר אילו פסק הדין היה מפורסם בעוד חודש או חודשיים, לאחר הבחירות. מה שמלמד, שגם השופטים הם בני אדם. גם למאופקים ולמתונים ביותר מביניהם, בעלי מזג שיפוטי, קופץ לפעמים הפיוז.