נחיתתו הצפויה אתמול בתל אביב של אלוף הג'ודו האיראני סעיד מולאי הזכירה לי סנסציה אחרת באמצע שנות ה־60, כשטייס עיראקי עלה בבסיסו למטוסו, מיג 21 חדיש, ובמבצע שתוכנן מראש עם המוסד הנחית בטיסה מקפיאת דם את מטוסו בארץ. ישראל היתה הראשונה לגלות את אחד הסודות הגדולים של תעשיית הנשק הסובייטית.
מולאי הוא לא הטייס העיראקי מוניר רדפא, נוצרי שהבין שסיכוייו לקידום בצבא קלושים, אבל הוא היה נציג בכיר של הספורט האיראני, שהבין די מהר שהקריירה הגדולה שלו הולכת לאיבוד משום שהוא קורבן של כוהני הדת בטהרן, שאוסרים כל מגע של כל איראני עם ישראלים.
אבל מולאי הוא גיבור לא יותר קטן מאותו טייס עיראקי, כי מרגע שקיבל על עצמו החלטה לנחות בתל אביב ולהשתתף בגרנד סלאם כאן, הוא הפך לאויב מר ומוצהר של השלטונות האיראניים, בדגש על ההנהגה ולא של העם עצמו. ההיסטוריה מלמדת כי האייתוללות עלולים שלא להניח למולאי, והוא יזדקק לאבטחה צמודה עד יומו האחרון, או עד יומה האחרון של המהפכה האסלאמית.
מולאי, שהיה מוכן לסכן את חייו וחיי משפחתו כדי לקבל בחזרה את החופש ואת כבודו המקצועי כספורטאי, ייצרב לעולם כגיבור בתוך עמו. לאורך ההיסטוריה ספורטאים רבים שילמו מחיר כבד בגלל מלחמות והרג, נעקרו מארצם ובנו את חייהם מחדש. אני מברך את מולאי בוולקאם גדול ומאחל לו חיים טובים, ושיישמר לנפשו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו