רק הליכוד יכול לעשות את המהלך ההיסטורי, שבו הציבור הערבי ייצא מהתבדלות לשותפות, מפנטזיות למציאות. מבחינת תנועת הליכוד, שלושה-ארבעה מנדטים של הציבור הערבי שיצביעו עבורה בבחירות הקרובות עשויים להיות שובר השוויון הפוליטי בדרך להקמת ממשלה יציבה לארבע שנים. בתמורה, הליכוד מציע לציבור הערבי השפעה ישירה על השלטון, יציאה מהפאסיביות ומהשוליות שבהן הוא שרוי שנים ארוכות. במילים פשוטות: להפוך לשותף; כזה הלוקח חלק אקטיבי וקואליציוני במאבקים סביב קידום האינטרסים של תחבורה ותעסוקה, השכלה גבוהה וחינוך תיכוני ויסודי, וכמובן המאבק כנגד הפשיעה הגואה.
הביטו וראו, העובדה הקשיחה היא שתנועת הליכוד ידעה ליצור גשרים של שותפות אמיתית ומוצקה עם הציבור החרדי, על אף שאיפותיו להתבדלות מהציונות ומהחברה החילונית. שלוש פעמים בני גנץ שלח לחרדים דף נייר ריק, שחתימתו מתנוססת עליו למטה. גנץ הכריז "תדרשו מה שתרצו, ואני מבטיח לכם שתקבלו. רק תעזבו את הליכוד ואת נתניהו". החרדים השיבו לו את הנייר ריק כשהיה. מצד שני, הרשימה המשותפת מיצתה את דרכה מאחר שאינה משפיעה על המשחק הפוליטי בישראל, ללא קשר למספר המנדטים שלה. המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב ומהללת שאהידים שפגעו באזרחים ובחיילי צה"ל. המשותפת הפכה למובלעת שבנתה חומות סביב הציבור הערבי.
לשותפות עם הערבים גם אין בשורה של ממש במחנה השמאל. אם וינאמו בנצרת או באום אל־פחם, מה כבר יכולים יאיר לפיד, מרב מיכאלי או ניצן הורוביץ להבטיח לציבור הערבי?
מפלגות הבועה של השמאל מוכרות לכם, אזרחי ישראל הערבים, כי הן מזדהות עם הערכים הלאומיים שלכם. אתם מאמינים להן? האם השבעים והמבוססים של מחנה השמאל הם השותפים שלכם? אין לשמאל מה להציע לכם. ה"טאלנטים" הפוליטיים שמוצגים כנבחרת החלומות בשמאל מופיעים לרגע והופכים שוב ושוב לאכזבה. בשמאל פועלים ללא חזון ברור, ללא אידיאולוגיה מוצהרת, ומבטיחים לציבור הערבי: "סמוך, הפעם באמת יהיה בסדר". לעומת זאת, כל אחד מכם יודע כי המצב הכלכלי של הציבור הערבי משתפר פלאים בעשור האחרון ושתחת שלטון הליכוד אתם משגשגים. הגיעה השעה לתרגם את זה לשותפויות פוליטיות אמיתיות.
נתניהו מביט בכם ואומר לכם בצורה הגונה וישרה: אם אתם רואים את עצמכם ככוח מהפכני לאומי שמכוון להוביל לריסוק מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ובהצבעתכם אתם שולחים לכנסת נציגים מטעם אבו מאזן ותנועת פת"ח או חמאס - תישארו עם מחנה השמאל. זה טוב אם אתם מחפשים מישהו שיחבק אתכם ויגיד לכם שאתם צודקים. אבל אם אתם שואפים להישגים ממשיים, זה לא יקדם דבר.
תזת המאבק נגד מדינת ישראל התרוקנה זה מכבר מכל ערך. כיום הלאומיות הפלשתינית מחולקת בין שני אזורים, עזה והגדה. היא מתפוררת בכל יום והופכת לתעתוע נטול כושר פוליטי, הנלחם בתוך עצמו יותר מאשר בישראל. הסכמי השלום שהביא נתניהו עם מדינות ערב מפוררים את המעגל השני של איבת העולם הערבי לישראל. מדינות ערב מכירות במדינת ישראל קומפלט: עם ירושלים מאוחדת, עם הגולן מאוחד, עם צה"ל על גדות הירדן כתופעה של קבע. צה"ל תוקף בסוריה את הכוחות האיראניים ותומכיהם בחיזבאללה חדשות לבקרים, ומדינות ערב מברכות בגלוי על מעשיו. מדינות ערב קבעו שאינן מייצגות את העניין הפלשתיני, אלא רואות את האינטרסים של עצמן כנפרדים. על בסיס זה חתמו הסכמי שלום עם ישראל לצורכי שגשוג וביטחון.
מה שטוב לאמירותים, לסודאנים, למצרים, לירדנים ולסעודים, לא יכול להזיק לערביי ישראל. הגיע הזמן גם לציבור הערבי לשותפות חדשה עם הליכוד, שתגדיר את השתלבותו בישראל. הליכוד מוכן להרחיב את מוטת כנפיו של החוזה הלאומי, ואתם?
לציבור הערבי: השמאל פנטזיה, הליכוד מציאות
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
