בתחילת 2008 היה מצבה הבינלאומי של ישראל לא פשוט. אחרי האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה הצליחה התעמולה הערבית לייצר לישראל בעיה תדמיתית קשה, במיוחד באירופה. לכן שהות בקוסובו באותם ימים היתה עבורי תיקון: הרוב האלבני והמיעוט הסרבי במדינה שזה אך הוקמה התחרו בהפגנת ידידותם העמוקה וההיסטורית עם ישראל והעם היהודי.
הנהגת המדינה החדשה - הצעירה ביותר בעולם, חיזרה במלוא המרץ אחר ישראל, שלא מיהרה להיענות לחיזור. הסיבה העיקרית לכך היתה החשש שקוסובו תהיה תקדים משפטי בינלאומי, שיוכל לשמש גם את ערביי ישראל. קוסובו היתה חלק מסרביה, ונחשבת לאדמה קדושה של הסרבים. תהליכי התפשטות דמוגרפית של האלבנים הפכו אותם לרוב בחבל ארץ זה.
ניסיון של הרודן הסרבי, סלובודן מילושביץ', לבצע בסוף שנות ה־90 טיהור אתני באוכלוסייה האלבנית, נכשל הודות להתערבות כוח בינלאומי בהנהגת ארה"ב.
ארה"ב היא זו שתמכה במאמצי האלבנים בקוסובו להשיג עצמאות מסרביה. וכך הפכה קוסובו למדינה ריבונית שנאבקת על מעמדה. עם זאת, 13 שנה לאחר כינונה, לא היתה לישראל עוד עילה שלא להכיר בה. גם אם קוסובו סובלת מבעיות התבגרות קשות, האלבנים־הקוסוברים - בניגוד לפלשתינים - ידעו לנצל את ההזדמנות ולבנות מדינה.
סמליות רבה, כלפי אירופה והעולם המוסלמי, טמונה בכך שמדינה עם רוב מוסלמי מתון קושרת קשרים עם ישראל ופותחת שגרירות בירושלים.
ב־20 השנים האחרונות פעלו טורקיה, איראן וסעודיה לקרב את אוכלוסיית קוסובו לאסלאם רדיקלי יותר. המצב הכלכלי במדינה, שהחריף עם מגיפת הקורונה, חיזק את הפנייה לדת. מאות קוסוברים הצטרפו לדאעש. ההנהגה הפוליטית של המדינה מודעת להקצנה הדתית, ופועלת בעניין.
ההכרה בישראל ופתיחת השגרירות בירושלים הן מסר של מתינות ונחישות לגורמים הקיצוניים בעולם המוסלמי. במקביל להסכמי אברהם יש לראות בכינון הקשרים בין קוסובו לישראל צעד של התקרבות בין ישראל לגורמים מוסלמיים מתונים וחילוניים, דווקא לנוכח חיזור המערב, ובכלל זה הממשל האמריקני, אחר המוסלמים הקיצוניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו