בפני ישראל ניצב איום אחד העלול להתפתח לממדים קיומיים: האיום האיראני. בשלב זה הוא בשליטה, בצירוף של החלשת איראן באמצעות הסנקציות, דיכוי התפתחותו בסוריה במלחמת־מנע מוגבלת ובהרתעה מפני הרחבת העימות בשל נחישותן של ישראל וארה"ב. ממשל ביידן חותר להסכם עם איראן שישמיט מן המשוואה הזו רכיבים חשובים. איראן תדחה הסכם שיגביל באמת את השלטת ההגמוניה שלה באזור, ושיפגע לאורך זמן ביכולותיה הבליסטיות והגרעיניות. שחזור הפרמטרים של ההסכם הקודם או שיפורו בשוליים, יסכנו את ישראל ואת מדינות ערב במפרץ ומעבר לו. בין המשטר הקיים באיראן לבין ישראל ומשטרים ערבים אלה מתנהל "משחק סכום אפס". הסכם שניתן באמת להשיגו בין ביידן לחמינאי יפגע בהכרח בצרכים חיוניים של ישראל ושל משטרים ערביים במחנה האמריקני.
מאפייניו של האיום האיראני מוכרים למי שבוחנים את התמונה האסטרטגית במלואה. עיקרו בניסיון להטיל הגמוניה של המעצמה המוסלמית החזקה והרדיקלית הזו על המזרח התיכון, על חשבון מדינות ערביות חלשות ובחלקן בלתי מתפקדות. הגמוניה כזו אינה מחייבת שליטה, בוודאי לא כיבוש: איראן אינה רוצה לקבל אחריות למצוקותיהם המבניות של הערבים במדינותיהם הכושלות. היא מעוניינת לגייס לשליטתה את המשאבים העצומים של האזור - את משאבי האנרגיה, את הצמתים הכלכליים והאסטרטגיים הכרוכים במיקומן הגיאו־אסטרטגי של המדינות הללו ואת המשמעות האסלאמית של מכה ומדינה. איראן כבר הוכיחה את יכולתה לחתור להגמוניה כזו לנוכח יחסי הכוחות האזוריים, באמצעות מדיניות מתוחכמת ויעילה של גיוס שלוחים, אם תנוטרל ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב ושל ישראל. את עיקר ההתנגדות האמריקנית נטרל ההסכם בימי אובאמה. חלק ניכר מיעילותה של ההתנגדות הישראלית, איראן מקווה לנטרל בעזרת חידושו בימי ביידן.
העיקר הוא ההגמוניה. גיוס משאבי האזור לשירותה יהפוך את איראן למעצמה משמעותית הרבה מעבר לתחומי המזרח התיכון, בין היתר בתוקף יכולתה לאיים על אירופה הרופסת. הגמוניה כזו גם תאפשר לה להוות איום בעל ממדים קיומיים לישראל, אם וכאשר תביא את יכולותיה ושלוחיה הרדיקליים להכתיב את רצונה בירדן ובסוריה ולהציב אתגר למצרים. איראן כבר הוכיחה יכולות כאלה ביצירת אפיק באמצעות שלוחיה בינה לבין האגן המזרחי של הים התיכון, על חשבון המשטרים המתפוררים בעיראק, בסוריה ובלבנון. שלוחיה בתימן פוגעים בערב הסעודית ומסכנים את השיט במצרי באב אל־מנדב. לזמן מה הצליחה, באמצעות סודאן, לאיים גם על מצרים ועל השיט בים האדום. הגרעין נועד לתת למשטר היוזם את המהלכים האלה חסינות מפני סיכול אמריקני וישראלי של מאמציו.
בהסכם 2015 עיכב אובאמה לעשור את מאמצי ההעשרה הגרעינית של איראן, מבלי למנוע את פיתוח הצנטריפוגות המתקדמות, בלא פיקוח יעיל על פיתוח הנשק, תוך התעלמות מקידום אמצעי השילוח הבליסטיים. בכך אפשר לאיראן, למעשה, לקיים מעמד ברף נמוך, אך פתוח לשדרוג, של מרחב הסף הגרעיני. במבחן האסטרטגיה הכוללת העניק אובאמה לאיראן השלמה עם העיקר מבחינת המטרה - החתירה להגמוניה אזורית - במחיר ריסון זמני וחלקי של המכשיר הגרעיני שנועד להבטיח לה חסינות. את המתכונת הזו מנסה עכשיו ביידן לחדש, בתקווה לשפרה מעט בשוליה. האיראנים מזהים את להיטותו להסכם ואת האופקים המוגבלים של הבנתו וציפיותיו: הוא אינו מקבל שהבעיה היא איראן חזקה והמענה הוא החלשתה.
אופי נציגו הבכיר מעיד על כוונות הנשיא: ביידן בחר שליח מנוסה ונעים הליכות - רוב מאלי - עם רקורד מובהק של יחס בלתי־ידידותי לישראל וגילויי הבנה לאויביה הרדיקליים, העוינים גם את ארה"ב. בקמפ דיוויד 2000 תמך למעשה בנרטיב של ערפאת. לו רצה ביידן לזכות באמונן של ישראל ובעלות בריתה הערביות, היה שוקל שוב.
הרמטכ"ל מבין את כל אלה היטב.
האיום האיראני, הבעיה האמריקנית
דן שיפטן
ראש התוכנית הבין-לאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון לבכירים ולתואר שני באוניברסיטת תל אביב. ספריו עוסקים במצרים, בירדן, בסוריה, בפלשתינים, בערביי ישראל ובאסטרטגיה המדינית של ישראל. שימש ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה (2018-2008), כפרופסור אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, במכללה לביטחון לאומי ובמרכזי הכשרת הקצונה והפקידות הבכירה באירופה בתחום החשיבה האסטרטגית.