מאז השיק אובמה את הסכם הגרעין עם איראן ב-2013, המזרח התיכון השתנה באופן דרמטי. דאע"ש קם ונפל, המלחמה בסוריה הסתיימה, הצטבר ניסיון רב בבחינת הפרות ההסכם על ידי איראן, וגם בהתנהלות מולה ללא הסכם, ואולי הדרמטי מכל - נוצרה ברית אזורית אנטי-איראנית חדשה תחת הכותרת של "הסכמי אברהם" שכללו גם פיוס חשוב בין מדינות המפרץ עצמן.
לקראת חזרתו של הסכם הגרעין עם איראן כנושא מרכזי במדיניות החוץ של אמריקה, כדאי לבחון את הסיבות ליצירתו מלכתחילה ולבדוק את הרלוונטיות שלהן למציאות המשתנה.
באופן גס ניתן לחלק את ההצדקות שניתנו להסכם בזמן אמת לשלוש קטגוריות: א. ההסכם ימנע מאיראן להגיע לפצצה; ב. ההסכם ישרת את האינטרסים האזוריים של ארה"ב כמו למשל במאבק נגד דאע"ש; ג. ההסכם נכון מוסרית ועקרונית בתור מדיניות חוץ חדשה של "הובלה מאחור". כפי שנראה, בחלוף שש שנים מחתימת ההסכם, רוב ההצדקות הנוגעות לאינטרסים הלאומיים האמריקניים כבר אינם רלוונטיות, ונותרנו בעיקר עם הטענות העקרוניות, הנובעות מהשקפת העולם הפרוגרסיבית על יחסי החוץ ולא מניתוח מדיני קר.
אם כך, נתחיל. ההצדקות המרכזיות לכניסה להסכם היו כמובן השאיפה להרחיק את איראן מהפצצה. ההסכם היה אמור לתת לעולם 10 שנים בהן שרשרת הייצור של איראן נמצאת תחת פיקוח הדוק; מאגרי האורניום שלה יישלחו מחוץ למדינה ומתקנים חיוניים כמו צנטריפוגות יוקפאו. "בזכות ההסכם נבלמו נתיביה של איראן אל הפצצה" אמר אובמה בנאום שציין את השקתו הרשמית, והוסיף: "בזכות ההסכם תהיה לנו גישה חסרת תקדים ומסביב לשעון לפיקוח על מתקני הגרעין של איראן", והשיא: "אם איראן תפר את ההסכם, יהיו לכך השלכות".
בפועל, כפי שנחשף מתפיסת ארכיון הגרעין האיראני על ידי המוסד לפני כשנתיים - ההסכם לא עמד בדרישות הבסיסיות שלו מעצמו. לא רק שהאיראנים המשיכו בפיתוח ידע ותכניות ליצירת ארסנל גרעיני, אלא שהם אף אחסנו חומרים רדיואקטיביים וציוד רב במחסנים שונים שפוזרו ברחבי המדינה. למרות ההתחייבות החגיגית בהסכם שסוכנות האנרגיה האטומית העולמית תוכל לפקח ביעילות על יישומו, היא לא עמדה בכך. לא רק זאת, הפיקוח הבינלאומי לא הועיל למנוע רכש רב של טכנולוגיות דו שימושיות - שיש להן יישומים אזרחיים וצבאיים במקביל וכן לא הצליח למנוע את הפעלתו של המתקן האסטרטגי בפורדו, שלאחר פרישת ארה"ב מההסכם חזר לייצר אורניום מועשר בכמויות גדולות. במקביל איראן המשיכה בפיתוח תכנית הטילים שלה, כולל ניסויי שיגור לטווח בינוני - דבר המהווה הפרה של ההסכם.
הסכם הגרעין לא עמד בציפיות שהציג לו אובמה, אף לפני שממשל טראמפ פרש ממנו במאי 2018.
להסכם הגרעין היו נימוקים אסטרטגיים אזוריים. נחזור לאובמה: "בזכות ההסכם יש לנו את האפשרות ליישב בדרכי שלום את האיום המרכזי על שלום אזורי". בפועל, אנחנו יודעים שההפך קרה. בקיץ 2016 ארה"ב העבירה בחשאי למשמרות המהפכה מאות מיליוני דולרים בשטרות לא מסומנים, ששימשו לתדלק את הפעילות הטרוריסטית של הממשל באזור. במקביל הסרת הסנקציות על המשטר שחררה כספים רבים למימון קבוצות הקשורות לאיראן בכל האזור - עיראק, לבנון, סוריה, תימן ועזה במה שהפך את השנים שאחרי ההסכם לרוויות דם במיוחד.
מדיניותו ההפוכה של טראמפ הובילה דווקא לאחת התקופות השלוות באזור. חיסולו של מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני היה אירוע דרמטי, שנטרל גורם מרכזי במערך הפרוקסי האזורי של איראן. ובמקביל, השבת הסנקציות פגעו קשות בכלכלה האיראנית והותירו גם את קופת הטרור שלה מדוללת. חיסולו של מדען הגרעין פחריזאדה השנה, פגע קשות גם בתכנית הגרעין עצמה, ולמרות הזנקתו מחדש של פרויקט הגרעין שלה, איראן נמצאת היום במקום אחר לגמרי מזה שבו היא עמדה ערב חתימת ההסכם. ממעצמה אזורית בצמיחה, איראן הפכה למדינה סוררת ומקרטעת.
הדבר בא לידי ביטוי גם בהיבטים אחרים. ב-2013 ארה"ב סבלה מחיכוך ישיר מאסיבי מאוד עם איראן. הנוכחות הצבאית בעיראק ובאפגניסטאן הפכו את אמריקה באופן פרדוקסלי למדינה עם הגבול היבשתי הארוך ביותר עם איראן, ואת חיילי ארה"ב המוצבים במדינות אלו לחשופים לחיכוך ישיר עם קבוצות שיעיות חתרניות, בעיקר בעיראק. בתקופה זו, איראן אכן הציגה איום משמעותי ישיר על הנוכחות האמריקנית באזור. למעשה, הנוכחות האיראנית הייתה כה חזקה עד שממשל אובמה אף ראה בהם שותפים פוטנציאליים במאבק נגד דאע"ש, והסכם הגרעין הוצג כמה שמאפשר לאמריקה ולאיראן להסיר מסדר היום מחלוקת שמונעת משתי המדינות לשתף פעולה נגד "האויב האמיתי", ובכך להפוך את איראן מיריב אזורי לשותף אסטרטגי.
אבל גם במישור הזה הרבה השתנה כאן. הכוחות האמריקניים משלימים בשנים האחרונות את יציאתם מעיראק, וסיומה המוצלח של המלחמה נגד דאע"ש הוציאה את העוקץ מהצורך ב"שותף מקומי" למלחמה בח'ליפות.
מעבר לכך, המציאות המדינית החדשה שיצרו הסכמי אברהם מייצרים עבור אמריקה קואליציה אנטי-איראנית חזקה שיכולה לשמש להמשך הלחץ על איראן ולשימור היציבות באזור. ומנגד, לאמריקה יש גם מה להפסיד. אם ב2015 אובמה היה יכול להכריז כי "הסכם הגרעין עולה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של אמריקה ושל בעלי בריתה"; הרי שהיום קשה לומר דבר כזה. איראן מוכה וחבולה, באזור שוררת יציבות, ומערכת יחסים חדשה הופכת את ציר ישראל, מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ לגורם היציבות המרכזי במזרח התיכון. במצב החדש חזרה להסכם הגרעין יכול רק להרוס, וברמה הקרה של האינטרס הלאומי כמעט ואין בו יתרונות.
עם מה נותרנו אם כן?
הקטגוריה השלישית של הנימוקים להסכם הגרעין היא הקטגוריה המוסרית-עקרונית. אובמה ונציגי הממשל כמעט ולא ציינו טענות מסוג זה במפורש, לפחות לא סביב הסכם הגרעין, אבל כחלק מתיבת התהודה שליוותה את ההסכם, הם תפסו מקום בולט במערך הנימוקים. זו קטגוריה של טיעונים הנוגעים למקומה של ארצות הברית בעולם, ליחסיה עם ישראל ולמקומם של יהודי ארה"ב בהשפעה על יחסי החוץ. "ההסכם הוא צעד בדרך לשחרור מדיניות החוץ האמריקנית מהשפעות מזיקות" כתב פול פילאר ממכון ברוקינגס במאמר שכותרתו "חשיבותו של הסכם הגרעין" המדגים סט טיעונים זה היטב. אחת ההשפעות הללו היא "תפיסת הייחוד האמריקני, המאמינה שהעולם מחולק לבעלי ברית ואויבים", וכי "העוצמה האמריקנית מאפשרת לה להשיג את מטרותיה". ההישג של ההסכם הוא, אפוא, ריסונה של אמריקה, לא של טהראן. זאת כחלק מהתפיסה הפוסט קולוניאלית שרואה במעורבות האמריקנית בענייני העולם שורש כל רע. תפיסה שהביע אובמה בנאום קהיר המפורסם בראשית כהונתו.
השפעה מזיקה נוספת על פי פילאר היא "ההשפעה העצומה שיש לממשלה הימנית בישראל, בשיתוף הלובי היהודי באמריקה על מדיניות החוץ של ארה"ב". או במילותיו של פיטר ביינרט שצייץ ב-2015: "אני לא יכול שלא לחשוב איך היה מתנהל הדיון בין וושינגטון לירושלים בנוגע להסכם הגרעין אם היה לשלדון אדלסון תחביב אחר".
כאשר הסיבות האסטרטגיות והמדיניות שהולידו את הסכם הגרעין הוכחו כשגויות או נעשו פחות רלוונטיות, הנימוקים היחידים להחייאתו של ההסכם נותרו מהסוג הזה: תיאוריות רדיקליות ביחסים בינלאומיים, המכתיבים ירידה במרכזיותה של ארה"ב, שחרור מה"לובי היהודי" ומהכסף המלוכלך של הציונים. ואכן, תחת המטריה הפרוגרסיבית לשמאל האמריקני ולמשטר האייתולות יש סוף סוף אויב משותף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו