"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מיכאלי תלמד את העבודה לאהוב את עצמה

,עודכן

למתבונן מהצד זה נדמה כאילו היא פרמדיקית שמתעקשת להנשים גופה. כמו בסצינות בסרטים אמריקניים שבהן כל הצוות הרפואי מרים ידיים ורק דמות אחת מסרבת לוותר, היא ממשיכה לחפש דופק. כששואלים אותה למה בעצם, היא עונה, "מגיע לה לחיות, יש לה עוד הרבה מה להעניק לעולם". וככה, לאט־לאט, היא מצליחה לפתוח צינור אוויר חלופי ולזהות סימנים חיוניים.

הניצחון שלה בפריימריס גרר עניין מחודש במפלגה שאיש לא זכר את קיומה. ההחלטה שלה שהמפלגה לא תמשיך להיות חלק מהקואליציה של נתניהו הכריחה את מי שהובילו אותה אל תוך הממשלה לקבל החלטות. כי מרב מיכאלי מתעקשת לעשות את מה שכל כך הרבה אנשים לפניה התעקשו לטשטש: לתת למפלגה הזאת צביון, להגדיר אותה, להחזיר לה ערכים.

וזה קשה. מאז רצח רבין ועד היום, מלבד אפיזודה של אהוד ברק כראש ממשלה, המפלגה הזאת התעקשה להיאבד. כבר שנים היא משדרת מסרים כפולים, יש לה ייחוד וצבע ואמירה, אבל אולי בעצם אין לה. בבחירות 84, כחלק מקמפיין הליכוד, הציג ספי ריבלין את שמעון פרס כדמות של "כן ולא", אדם שמחליט ואז מתהפך, שהכל אצלו עמום ולא חד־משמעי. נדמה שזה קמפיין שיכול היה בשקט לתאר את כל מפלגת העבודה דווקא בשנים האחרונות.

אם לאנשים שהיו בשר מבשרה של המפלגה קשה היה לאפיין אותה, הרי שלמרב מיכאלי זה קשה שבעתיים. הדנ"א שלה הוא לחלוטין לא זה של מפלגת העבודה: תל־אביבית, לא אמא, בן זוג סלב, מדברת בלשון נקבה גם כשיש גברים בקהל. בשביל חלק ממי שנותרו חברים בגוף החבוט והעייף הזה היא נחשבת קיצונית מדי, מתריסה מדי, פמיניסטית מדי. אבל למיכאלי יש דבר אחד שאין לאף אחד ממי שהנהיגו את העבודה בשנים האחרונות: היא מתעקשת על המפלגה. היא מכבדת את החוקה, המוסדות, המתפקדים. מבחינתה מה שיש זה טוב וראוי, לא צריך לחפש בכוח תחפושות אלא פשוט להיצמד למראה המקורי.

נכון, זה לא המראה הכי מלבב כרגע. ומרוב שהבוחרים התרגלו לראות מפלגות נוצצות, כאלה שמילאו להן והזריקו בוטוקס ואיפרו במייק־אפ וצבעו את שערם של מנהיגיהם בסגול, אז הם מתקשים לראות את האמת והעוצמה שיש בגיל ובקמטים. אבל מה לעשות, מפלגת העבודה הקימה את המדינה ובנתה אותה ויש לה זכויות רבות. ומיכאלי מביטה בה ורואה יופי ונדמה שהיא נחושה לגרום לכמה שיותר אנשים להעריך את העור המחורץ.

ואולי זה מה שהמפלגה הזאת באמת צריכה: ללמוד לאהוב את עצמה רגע לפני שהיא מחפשת אהבה במקום אחר. להפסיק לתת בלי לקבל תמורה. קורס מזורז בהעצמה. נשית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר