"כשהתעורר גרגור סמסה בוקר אחד מחלומות טרופים, גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הקשה כשריון... רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו". כך נפתחת הנובלה המונומנטלית של פרנץ קפקא "הגלגול". המחבר מקשה כאן על תפיסת העולם הגלובלית הטוענת כי יש חוקיות בחלד, וכי השמש תזרח גם מחר וכל המערכות יפעלו כסדרן.
טענתו המרכזית של קפקא ב"הגלגול" היא שהסדר הזה מומצא. מומצא על ידינו, בני האדם. ואנחנו המצאנו אותו כי אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו. אנחנו לא יכולים להתקיים עם הכאוס של חוסר החוקיות האימננטית לעולם, וכשקורה משהו מחוץ לסדר המדומיין שלנו, אנחנו מייד מאלצים אותו לתוך תבנית מוכרת, דוחפים חזק וסוגרים. אחרת נשתגע או נקפא.
כי במציאות כאוטית אין מניע לשום דבר. אנחנו לא נלך לעבוד, לא נחסוך לפנסיה, לא נחזיר חובות, לא נצא לקניות, לא נשתול עצים, לא נעשה דיאטה, לא נשקיע בעתיד, לא נלד ילדים. אנחנו נאחז באהובים עלינו ולא נרפה. נחיה כי מחר נמות, או שהם ימותו, או שכולנו, ואף אחד לא מבטיח לנו אחרת. להפך.
נראה כי הקורונה טרפה את הקלפים, את ההיגיון, את הסדר המוכר של הדברים. כמעט שום דבר ממה שהיה כבר לא יהיה, כמו אחרי הוריקן עולמי או מלחמת מעצמות. העניין הוא שכאן משהו באמון הבסיסי שלנו בעולם נפגע. הפסקנו להאמין להמצאות שלנו. אנחנו מנכיחים את הכאוס, נותנים לו מקום בעולם שלנו.
אחרת איך ניתן להסביר שהרשתות החברתיות לא מוצפות בתמונות של סבים וסבתות נרגשים, שבוע אחרי החיסון השני, מחבקים ומנשקים את הנכדים שלהם? למה לא רואים סרטונים של דלתות בתי אבות נפתחות בתנופה וקשישים מפזזים החוצה? אני מבינה למה תמונות כאלה לא מופיעות בחלק מכלי התקשורת, מבחינתם זוהי תעמולת בחירות מובהקת מדי לנתניהו. אבל למה האזרחים הנורמליים לא מעלים תמונות של הנס הזה?
כי סבא וסבתא עדיין חוששים. אין המון תמונות כי אין הרבה אמון. חוסר האמון הוא לא בחיסון, אלא בעולם. העולם שהפר את מה שהיה מוכר וידוע, את הבסיס של ההתנהגות האנושית. הם בוחרים להיזהר, לבחון, להוציא רגל חשדנית החוצה ולבדוק את השטח, הקלו המים. בטח אין כאן מקום לפיזוזים.
ועכשיו, מה? לכאורה, יש לנו ברירה: להמשיך לחיות את הרנדומליות הזאת, שבכל רגע נתון יכולים לפרוץ מגיפה, או ארבה, או פרס בלוטו, או שלום עם איראן, או שפתאום נמות, בלי הסבר, בלי מחלות רקע, סתם כך, או לחזור לחוקיות המנחמת. אבל זה רק לכאורה, כי מעטים יכולים לחיות עם הידיעה שאין חוקיות.
האם נשכיל להזמין את תודעת המוות הזאת, האמתית - כי יום אחד אהובינו נמות וגם אנחנו - לחיים שלנו? האם נצליח למזג בין שתי התפיסות המנוגדות האלה, שאחת דוחקת את הכאוס והמוות מחוץ לחיים שלנו, והאחרת נותנת לאפשרות הזאת מקום? אם נצליח באמת לחיות בתודעת מוות, שכל יום יכול להיות האחרון, ועדיין אנחנו חיים ומקווים להמשיך לחיות - בכל זאת יש בזה קצת טוב.
הקורונה, הכאוס ואנחנו
קרני אלדד
עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.