בחירות מס' 4, הקורונה עוד כאן, הזמן נעצר עקשן כאילו 2020 מתעקשת להישאר לישון על הספה. כל האווירה מרגישה כמו ללכת יום־יום לרופא שיניים כדי לעבור טיפול שורש באותה שן. מועקה ירדה על העולם.
בארה"ב הנשיא ג'ו ביידן הושבע, ובאולפנים בישראל שמחה וצהלה. גם כשאובאמה נבחר הם צהלו. הוא דיבר יפה, קיבל פרס נובל והביא מלחמה. לטראמפ היה פה ג'ורה אבל הוא הביא שלום.
בעוד קלינטון מנמנם בזמן נאום ביידן, חשבתי על זה שבעצם טראמפ היה התשובה הפוסט־מודרנית לפוסט־מודרניזם. הרי הפרוגרסיבים היו אלו שדחפו כל העשורים האחרונים את האמת היחסית ואת הרב־תרבותיות כערך על שעל פיו לשום ערך אין ערך אמיתי בבורסת הערכים המשתנה. הכל יחסי והכל שווה ולא שווה. השמאל הפרוגרסיבי עבר ממרקסיזם לפוסט־מודרניזם וכעת שימו לב להיפוך, כל מי שלמשל מטיף בעד החופש לבחור מגדר ומבטל את הביולוגיה כאמצעי למיון אובייקטיבי, מדבר כעת בשבחה של האמת המוחלטת, שבשמה רצוי ומתבקש לסתום את הפה למי שחושב אחרת.
אממה, אני לא מודאג כי רעיונות טובים אי אפשר לצנזר ולהשתיק. והרעיון של חירות המחשבה וחופש הדעה חזק מכל תאגיד ביג טק.
הצבא האמריקני ערך פעם ניסוי במטרה לבדוק תגובות תחת לחץ. לקחו קבוצת חיילים, העלו אותם על מטוס ואז יצרו מצב חירום שבו גרמו לחיילים לחשוב שהמטוס עומד להתרסק. הטייס כיבה את אחד המנועים, האורות הבהבו, ואז חילקו לחיילים טופס ביורוקרטי למילוי. בין היתר נשאלו החיילים למי להוריש את כספי הביטוח לאחר מותם. החיילים המבועתים כתבו כמובן שטויות.
מעבר לעובדה שמדובר בניסוי אכזרי ומפוקפק, שלא לדבר על הצער למכבסה שכיבסה את לבני החיילים, יש נקודת אמת גדולה בניסוי והוא נכון גם לימים אלו - בשעה של פאניקה קשה מאוד לתפקד ביעילות מושלמת. מבצע החיסונים המדהים באמצע מגיפה אינו אירוע פרוזאי וצפוי אלא היוצא מן הכלל ולא הכלל. הניסיונות הפוליטיים לגמדו (ואני כולל בתוכם את נייר העמדה המופרך של ועדת הלסינקי) מעידים על אובדן עשתונות וייאוש. מתחסנים ובוכים.
יאיר לפיד, שביכה השבוע את מתי המגיפה והאשים את ממשלת נתניהו בכישלון הסגר, הוא אותו יאיר לפיד שלעג לנתניהו על הבטחת החיסונים ("יגיעו בינואר 5 חיסונים בקופסה"), ובמארס שעבר, ערב הסגר הראשון, טען בשידור פייסבוק היסטרי שהסגר שהטילה הממשלה אינו חוקי ואין דמוקרטיה בישראל.
מתוך "המורדת" (2020)
אז אוקיי, יאיר לפיד משקר באופן טריוויאלי, אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא ופוליטיקאים אחרים מתעלמים מתפקידם השלילי לאורך המשבר מעוררת השתאות. לרגע אחד האופוזיציה לא התגייסה להטות שכם כאיש אחד במלחמה במגיפה. הם ביקרו, לעגו, הפריכו, סתרו וקצפו. אני לא זוכר פעם אחת שמישהו מהם עצר ואמר, הממשלה נעזרת בצוות מומחים, אולי שווה ללכת עם הקו שלהם ולגבות את הממשלה ולא להערים קשיים על כל צעד ושעל. מסערת איכוני השב"כ, עבור בוועדה בראשות של יפעת שאשא־ביטון וכלה בבתי הספר העאלק לא מידבקים. וכמובן התמיכה בהפגנות ההמוניות. ושלא ייתממו, גם אם ההפגנות לא גרמו להדבקה המונית הן יצרו תסכול במגזר הערבי והחרדי שסופו היה הפקרות עם תירוץ חזק: למה בבלפור מותר?
בעגה של נהגי מוניות, "חאפער" היה ונותר נהג בלי תחנה מסודרת. עם השנים, חאפער הפך למושג המתאר עבודה לא מקצועית. מקור המילה חאפער ביידיש ומשמעותה "חוטף". ב־1827, פרסם הצאר ניקולאי הראשון את ה"רקרוטצ'ינה" - צו המורה לגייס בכפייה ילדים יהודים לצבא הרוסי למשך 25 שנה. גזרת הקנטוניסטים היתה גזרה נוראה ובטח לא שעתה היפה של הקהילה היהודית. ראשי הקהל, המקורבים והפרנסים, בעלי הבתים העשירים, גברים נשואים ותלמידי החכמים קיבלו פטור מגיוס. הנושאים בנטל היו החלשים ביותר, היתומים ובני העניים. מאוחר יותר כשהמכסות לא נמלאו, שכרו הפרנסים "חאפערים", חוטפים, ציידי ילדים. קהילות היו חוטפות אלו מאלו כדי למלא את המכסה. בכי האימהות היה קשה מנשוא. 25 שנות שירות כקנטוניסטים בצבא הצאר. רבים מהם מתו בדרך, רבים המירו דתם. קשה לשפוט מכאן יהודים חסרי אונים ברוסיה הצארית. כיצד יהודים פגעו ביהודים אחרים?
במשך תקופה ארוכה חשתי שהחרדים משמשים שעיר לעזאזל בעוד גם קבוצות אחרות מצפצפות על הוראות. חשבתי שזה מורכב מעבר לכעס האוטומטי ואפילו נוגע בנימות אנטישמיות. יכולתי אפילו להבין חלק מהתירוצים החרדיים לגבי תלמודי התורה, הבתים הצפופים וכו'.
אבל כעת המספרים של החולים מטורפים ומעבר למספרים יש את החתונות ההמוניות, ההתרסה, חוסר הכבוד כלפי אנשים שחיים איתם כאן שכן מפחדים מן המגיפה. ואני עושה הפרדה בין מי שמקיימים את ההוראות לבין מי שלא ומראש אני מתנצל על ההכללה, אבל לצורך הדיון אין מנוס מכך. אני באמת לא מצליח להבין את סוד האדישות ומקור החוצפה לערוך חתונות המוניות באמצע גל שלישי חריף וסגר נוקשה.
גם אם נתעלם מההיבט הבריאותי, ולו רק לצורך הדיון, איפה עניין מראית העין? יושב עם ישראל בבית ורותח. ואנחנו עם אחד או לא עם אחד? מדינה יהודית או לא? ערבות הדדית מישהו?
ועזבו קלישאות של גיוס לצבא (אם הקורונה הוכיחה משהו זה את הצורך המיידי לוותר על הפנטזיה המטופשת של גיוס החרדים ולעבור למודל של פטור מהיר לשוק העבודה)
ו־ויכוחים על לימודים נפרדים. יש אוטונומיה חרדית דה פקטו. עולם שמתנהל במקביל. וזה בסדר גמור ואפילו נבון בשגרה אבל בעת חירום, הקונספציה הזו פחות מוצלחת משום שאת הנגיף לא מעניינת זהותו הסוציולוגית של הנשא.
הרי מדוע החרדים מתנגדים להפרדת דת ממדינה, אם להשקפתם הלא ציונית, זו מדינה ככל המדינות, חסרת ייחוד ערכי ומשמעות דתית? אנחנו מתנגדים להפרדת הדת מהמדינה, יגידו החרדים, לא מאינטרס גשמי של תקציבים ומשרות ברבנות אלא כי התוצאה תהיה שמד כללי בקרב היהודים הלא־דתיים. כלומר, אלטרואיזם. לא עבור עצמם הם נאבקים על דמות המדינה אלא תחושת אחריות כלפי הכלל מנחה אותם. מכאן אנו למדים שהם רואים בנו אחים, "תינוקות שנשבו" אמנם - אבל אחים. ומאחים אנו מצפים להיות שותפים לאחריות על גורל האומה.
