בכרי, בכרי

בימים של מודעות מחודדת לתפוצתם של שקרים בפוליטיקה ובדיון הציבורי, ראוי לדבר על  מוחמד בכרי ועל המנהיגות של ערביי ישראל. מדובר בתועמלן ומתרץ טרור, שרתם את כישרונו לשירות אויבי המדינה והציבור שפתחו לפניו את דלתם וליבם. שנאתו אינה מתמצית בנבזותו של הסרט "ג'נין, ג'נין", שנועד לדה־הומניזציה של צה"ל. על שקריותו של הסרט ה"דוקומנטרי" כבר העירו השופטים בערכאות השונות, לאחר שבדקו בפירוט את העובדות. לטענה בדבר השקרים בסרטו הגיב: "אף אחד בעולם לא חקר אם מה שנמסר לו על ידי אנשים שחוו את השואה הוא נכון או לא נכון. אף אחד לא חקר מהצד של הגרמנים שעשו את זה". מעבר לאישיותו המפוקפקת, הבעיה היא ששקריו ותירוציו של בכרי משקפים את הנרטיב של חלק ניכר מההנהגה והאליטות הערביות בישראל.

 בכרי לא התלונן על קיפוח לאומי או על אי הכרה בכישרונו: "אני לא מופלה לרעה. אני שחקן ידוע". גם בעת שתירץ את מעללי קרוביו שהורשעו בטרור, הוצע לו לשחק בתיאטרון הלאומי של ישראל. הסרט בהשתתפותו "מאחורי הסורגים", המציג טרוריסט פלשתיני כלוחם חופש גאה, נבחר ב־1990 כסרט העשור של "ידיעות אחרונות". בכרי זכה בפרסים יוקרתיים כגון "כינור דוד" והשחקן המצטיין.

בכרי הגדיר את ישראל כמדינה פושעת, "הגזענית ביותר בעולם", והתנצל על היותו אזרח מאונס של המדינה שכבשה את מולדתו. בראיון לעיתון פלשתיני זעקה הכותרת "אני שונא את עיניי משום שהן בצבעו של דגל ישראל". את ישראל מאז 1948 כינה "הכיבוש". בפסטיבל בקהיר אמר שאינו אשם בשלום המזויף בין מצרים וישראל. ביקורתו על סדאם חוסיין, בימים שבהם הבטיח "לשרוף חצי מישראל", התמקדה בהסטת תשומת הלב מהפלשתינים ובהפרת הבטחתו "לשחררם מהגיהינום". לדידו, הפלשתיני הנלחם בישות הישראלית "הוא לוחם ולא טרוריסט". מחבל מתאבד שרצח אזרחים במסעדה כינה "גיבור הפעולה בחיפה". לתפיסתו, כשישראל תצא מכל השטחים, לא יהיה טרור.

 בעניין איפוקם של אזרחי ישראל הערבים תהה: "יכול להיות שכבר מזמן היינו צריכים לצאת במאבק מזוין כדי לקבל את הכבוד המגיע לנו". כשאחייניו סייעו לפעולת טרור, שבה נרצחו תשעה נוסעי אוטובוס במירון, תיאר תחילה את ההאשמות כ"עלילת דם". כשהודו, גילה הבנה ואמפתיה ל"ילדים" מעוררי הרחמים ותיאר את מעשיהם כ"כמה אנשים שעזרו לבחורים שבאו להתאבד בישראל". אבי אחד הנרצחים, פעיל מרצ שהקדיש את חייו להזדהות ולסיוע לערבים בגליל, כתב על הגאווה וההזדהות של משפחת בכרי עם הרוצחים שהודו באשמתם בדיון המשפטי, ועל אכזבתו מבכרי, שהתעלם מהמשפחות השכולות. בכרי הגיב בנוסח הערפאתי הציני, ב"גינוי כל פיגוע נגד אזרחים חפים מפשע".

עיוותיו של בכרי, שנאתו למדינה וליושביה ויצירתו התעמולתית מוכרים. מעניין שמי שנחלצו להגנתו לא טענו שהסרט מתאר עובדתית את אירועי ג'נין. השקר פשוט נוח להם. המפלגה הקומוניסטית ה"מתונה" חד"ש הודיעה שתקרין את הסרט "על אפו ועל חמתו של הפשיזם" וגייסה כספים עבורו. תנועת הנוער של מק"י מקרינה אותו בכותרת "כולנו מוחמד בכרי". ח"כי ה"משותפת" משלימים: עופר כסיף טען שהפסיקה נועדה "לשלוט בתודעה הפלשתינית עד כדי מחיקתה". יוסף ג'בארין קבע שבכרי "חושף באמנותו את פרצופו האמיתי והאכזרי של הכיבוש". למטאנס שחאדה ישראל ובתי המשפט הם "הכיבוש", ואלה מתעמרים בבכרי "בהחלטה צפויה שעיקרה סתימת פיות שפסק בית המשפט למען הכיבוש ולמען הנרטיב של הכובש". ולאתנחתא הפאתטית: גדעון לוי מציב את "הסרט הנפלא, האמיתי, וקורע הנשמה" של "האמן האציל" לעומת "פסק הדין האפל, הפרימיטיבי, הדרקוני והאנטי דמוקרטי". יום יבוא, לדבריו, שהסרט יוקרן בכל בתי הספר כשיעור חובה.

בקיצור: אפס חשבון נפש בקרב האמן ופטרוניו. השקר הבוטה והמוכח הוא ה"אמת" שלהם.