הרמת מסך מהמפרץ ועד נצרת

ההתקרבות בין בנימין נתניהו לבין הציבור הערבי בישראל מוצגת על ידי חוגים בשמאל הישראלי כתעלול בחירות קצר טווח, ומכאן כתופעה שאינה מעידה על שינוי של ממש ביחסו המסויג והמתנשא עם החברה הערבית. הנטייה לבחון את הסיטואציה דרך הממד הפוליטי הצר מחמיצה את המהפכה האמיתית שמאפיינת את יחסי ישראל עם עמי המזרח התיכון כולו, שהיחסים עם ערביי ישראל הם רק נייר לקמוס שלה. 

במסגרת המהפכה הזו, לתפיסות הרומנטיות, הערכיות והאידיאולוגיות שבעבר הגדירו את הפוליטיקה האזורית אין ממש מקום. נהפוך הוא; ביסודה עומדת הנכונות של שחקנים אזוריים להיפרד מחלומות האופק המוחלטים ומחזונות הקצה שמעוצבים דרך פוליטיקת הזהויות שלהם לטובת סדר יום המבוסס על הגדרות אינטרס, שכולן מתעדפות את החיים בהווה על פני אלה בעתיד.

כך, פיתוח כלכלי, איכות ורמת חיים, איכות סביבה, פיתוח טכנולוגי, מקורות אנרגיה, וכמובן בריאות הציבור, הם שם המשחק הרבה לפני מטרות מופשטות שאפיינו את הפוליטיקה הישנה של המזרח התיכון בגרסתו טרום האביב הערבי של 2010. סדר היום הפרקטי־פרגמטי שנוטה לעמעם את קווי השבר הלאומיים ניכר היטב ב"הסכמי אברהם", שעליהם חתמה ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, שגם עליהם נמתחה בשעתו ביקורת מצד חוגי השמאל על היותם הסכמי תועלת נטולי ערכים.

רישומה של תפיסת היחסים החדשה במזרח התיכון ניכר גם במעגל הקרוב יותר של יחסי ישראל עם הרשות הפלשתינית. כך תעיד העדפת שני הצדדים, בירושלים וברמאללה, לדחות את העיסוק במשאת הנפש הלאומית־אידיאולוגית שלהם - סיפוח מלא מזה ומדינה עצמאית מזה - תמורת יציבות ביטחונית לישראל ואפשרות לחיי רווחה כלכלית ולניהול עצמי אוטונומי עבור הפלשתינים. במובנים רבים, זהו המודל שאליו מתכנסים גם ישראל וחמאס ברצועת עזה, בסיוע הכסף הקטארי.

תנאי החיבה המאפיינים את היחסים בין נתניהו לבין המיעוט הערבי בישראל הם חלק מאותה מגמה כוללת. למעשה, אין המדובר כלל בתופעה חדשה, שכן זה עשור זוכה המיעוט לחיבוק מערכתי מצד הימין הישראלי ומדינת ישראל בדמות המהלך לשילוב האוכלוסייה הערבית בכלכלה היהודית, הפעם לא במעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים", אלא כגורם התורם לכלכלה הלאומית. בדומה למערכת היחסים בין ישראל למדינות המפרץ שהתנהלה מתחת לרדאר והפכה בשנה האחרונה להסכמים רשמיים, כך הורם עתה המסך על מגמה זו, וחלק ממנה קשור גם ל"יציאתם מן הארון" של אישי ציבור ערבים כמו חבר הכנסת מנסור עבאס וראש עיריית נצרת עלי סלאם, בכל הנוגע לשיתוף הפעולה עם הימין בישראל.

 קו ישר עובר, אם כן, בין התמורות המתחוללות במעגל הפנימי ביחסים שבין המדינה היהודית לבין המיעוט הערבי, לבין אלה במעגל הרחוק יותר הנוגע ליחסים עם הפלשתינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה ובמעגל הכלל-אזורי הקשור ליחסי ישראל עם מדינות "הסכמי אברהם". הנטייה לזלזל בכך בשם התפיסה המקדשת רומנטיקה של ערכים בפוליטיקה האזורית והבינלאומית מחמיצה את גודל השינוי המתחולל במזרח התיכון, שמתפרק מהגדרות אידיאולוגיות לטובת סדר יום ריאליסטי שבמסגרתו לישראל כמעצמה כלכלית, טכנולוגית, אנרגטית, ולא רק צבאית, יש חלק גדול ומוביל.

אם האביב הערבי של חורף 2010 סייע לדחוף את מדינות המזרח התיכון וגם את הפלשתינים ביהודה ושומרון להסתכלות מפוכחת, המקדשת יציבות פוליטית המושגת באמצעות כלכלה, דומה כי משבר הקורונה עושה דבר דומה עבור המגזר הערבי בישראל. אכן זהו סדר יום חדש המתמקד בתועלות ובאינטרסים, אבל משכך יש לו משמעות רבה בעמעום קווי השבר הלאומיים והאידיאולוגיים בין עמי האזור. מבחינה זו מדובר בבשורה חיובית, שאפילו השמאל הישראלי שוחר השלום צריך להפנים את השלכותיה עבור ישראל, לא כל שכן עבור אוכלוסיית האזור כולו.

ד"ר דורון מצא הוא מזרחן וחוקר החברה הערבית בישראל