בבחירות האלה, אך ורק משילות

היה זה עוד שבוע שבו היא הגיחה, המשילות, והפכה באופן חגיגי לשיחת היום. נטעאל בנדל חשף את פורום ההתייעצויות החשאי של מנדלבליט, שבו דן בתיקי נתניהו, ספק אם באופן חוקי, עם משפטנים חיצוניים לפרקליטות. ועוד באותו היום הורה ביהמ"ש המחוזי לפרקליטות להציג את המסמכים הכתובים, שבהם הורה היועמ"ש לפתוח בחקירות נתניהו. והשבוע גם הזכיר לנו יעקב ברדוגו כי ממש באישון ליל הוארך שוב מינויו של הפרקליט עמית אייסמן, בפעם השלישית, לאחר כהונה של שמונה שנים. וכן חשפה העיתונאית אילה חסון עוד טפח מכוחו של היועמ"ש, וממעצרה של שכנתו הדתייה, דווקא בשבת, לעיני ילדיה, רק משום שהפנתה לעברו את צמד המילים: "פרשת משפטים, בושה". נפלאות השבוע הזה מצטרפות לסדרת ידיעות על שיטת המינויים בתוך הפרקליטות, ועל ניגודי עניינים בביהמ"ש העליון. ומעל כל אלו מרחפת רוחו המטרידה של עצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום, אך לפני שבוע.

אך למשילות, על שלל פניה, יש נוכחות חמקמקה בסדר היום שלנו. היא צצה בעיתות משבר ובאירועי קיצון במלוא הדרה, אך היא אפרורית ומשעממת בכל שאר ימות השנה. נציגי הימין כמו נותרים פעם אחר פעם בעמדת המגיבים, וטרם התגבש כוח פוליטי־מפלגתי שיהיה יוזם ומוביל. אכן, לאחרונה התעקשו בליכוד על החלפת ניסנקורן ולכל הפחות על נטילת סמכויותיו, גם במחיר נפילת הממשלה. וכן, יו"ר הכנסת יריב לוין התבטא בחריפות נגד הדיון בבג"ץ, ואף הגיש חוק דרמטי לשינוי שיטת מינוי השופטים. אבל הכלל הוא שלמשילות יש זמן מסך קצר ורגעי.

יתרה מזאת, לא פעם, גם כשהיו יוזמות לתיקון בנושא זה, הן היו במקרה הטוב קוסמטיות, ובמקרה הרע חיזקו בסופו של דבר דווקא את מערכת המשפט. שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, למשל, לא החליש את כוחם של השופטים, להפך. לפני כן, שישה, שאינם שופטים בוועדה מתוך תשעת חבריה היו יכולים להכריע. ואילו לאחר השינוי רק רוב של שבעה יכול לעשות זאת, קרי: המינוי רק בהסכמת השופטים. חוק היועמ"שים, באופן דומה, נדד מהצעת חוק פרטית של ח"כ אוחנה להצעת חוק ממשלתית של השרה שקד, כשבנתיב הקצר הזה, במקום להעניק כוח לנבחרי הציבור בבחירת יועציהם, הוגש בסופו של דבר חוק מעוקר, שקבע בין השאר שהמינוי יהיה בהסכמת היועמ"ש. ולפני הקמת הממשלה האחרונה, כשעוד היה סיכוי להקים ממשלת ימין יחד עם חברי הכנסת האוזר והנדל, השניים, שחרתו על דגלם את נושא הריבונות - מנעו את הקמתה. הם לא השכילו להבין שללא ממשלה כזאת, לא תהיה משילות ואיתה גם לא ריבונות. וממש לאחרונה התבשרנו דווקא מ"ימינה" על הורדת הדגל המשילותי לזמן מה, כדי לעסוק במה שנראה "דחוף" יותר לעת הזו.

לקראת הבחירות הקרובות הגיעה העת שבימין יבינו כי כל "מבנה העל" הלאומי־מדיני־אידיאולוגי תלוי ב"מבנה הבסיס" המשילותי. שיטת בחירת השופטים, כוחו הבלי מוגבל של היועמ"ש, היעדר ביקורת על הפרקליטות, הפרדת רשויות מלאה ועוד - חייבים להיות בראש תמיד. כי אם הדגל הזה לא יונף באופן ברור ורם, בצד דגל הלאום, נמצא עצמנו, בסופו של דבר, ללא שניהם.