האלוף והרב־אלוף
כל מי שהתגרשה פעם מכירה את העצה הנודעת: "גם אם אתם כבר לא ביחד, אל תקראי לו בשמות גנאי בציבור. מה זה אומר עלייך? הרי פעם חלקת לו שבחים". נזכרתי בכך למקרא הכותרת האכזרית של טורו של עורך "הארץ", אלוף בן, על גנץ: "סופו הפוליטי העלוב מגיע לו". וואלה, לא זכרתי שדיברו איתי גם על שמחה לאיד.
האלוף חוזר לנאום הבכורה של הרב־אלוף, ומדגים בעזרת פנינים מעפנות שזה בעצם היה נאום פח. זה עשה גם לי חשק מטורף לשוב לאפיזודה ההיסטורית בגני התערוכה, להתרוממות הרוח המוקדמת, לבלונים ולקונפטי השמורים לחמור לבן במוצאי תשעה באב. בזמן אמת, עורך "הארץ" לא חיכה לשש בבוקר כדי להזין במערכת את טורו הנרגש ומלא ההתפעלות מדבריו של "היורש האפשרי לנתניהו". הוא הבריק אז בפרפראזה מאחד המור"קים היותר קדושים: "אל המוות הישרנו מבט - והוא השפיל את עיניו", סיכם גורודיש את קרבות סיני במלחמת ששת הימים; "האלטרנטיבה עלתה לבמה... הסתכלה לבנימין נתניהו בעיניים ולא השפילה את מבטה", נעור השמאל הציוני לחיי שעה; לא נותר לו אלא להתנחם בכך שגם סיני כבר לא בידינו. טורי ההתרגשות נערמו בזה אחר זה באותו הלילה תחת הכותרת: "נאום גנץ - סיקור מיוחד". הם עדיין שם.
"הארץ", מדוע אתם חגים מעל הגופה? הרי שימשתם סנדקים בטקס ההטבלה של גנץ מהצבא לפוליטיקה, שתואר כרגע גואל: "מייסד המדינה דוד בן־גוריון טיפח מנהיגים שעברו מהמשק בקיבוץ לקריירה צבאית ומשם לפוליטיקה הלאומית". הקרבתם רמטכ"ל בינוני על מזבח הפנטזיה למנהיג מן המוכן. ידעתם כבר שהוא "מתהפך כמו חביתה", אך ציפיתם שהציבור יאכל את הלוקש תכול העין, כדי לממש את התיאור הדרמטי מטור הפרשנות שפורסם למחרת נאום הבכורה: "האליטה הישנה מסתערת בחזרה על עמדות הכוח שאיבדה בארבע השנים האחרונות".
מכונת היח"צ עבדה קשה כדי ליצור מפלגה מעפר, וכעת, כאשר המפלגה שבה אל מצב הצבירה המקורי, המכונה כמו תובעת את גנץ על הפרת חוזה. לו אני השופטת, הייתי דורשת ממנוע השמאל המתוקשר לפצות את שני קורבנות הפרופגנדה המוגזמת שליוותה את המהלך: את גנץ - שעשה את המיטב במסגרת התנאים הפוליטיים והאישיותיים שעמדו לרשותו, ואת קהל המצביעים שאכל את דייסות השקר שנפוצו בכת הפיקטיבית.
"גנץ נהנה בדרך כלל מהנחות בדימוי הציבורי שאין לפוליטיקאים אחרים", נכתב ברקוויאם שפורסם אתמול. נו באמת, ומי המציא את השיטה? "גנץ ידע בדיוק לאן הוא נכנס ועם מי, ונפל בגלל תקוות שווא לקידום". הרבה דברים אפשר לומר על גנץ, אבל נדמה לי שאת השאיפה המגוחכת לראשות ממשלה - לא הוא הכניס לעצמו לראש.
אני מכירה איך זה כשטעם משתנה, גם אני מוציאה מהארון בשאט נפש בגדים שחרשתי עליהם לפני שנתיים. אבל כשעמדתי בזמנו בתור לזארה, לא הסברתי לכולם שמצאתי את ה־אחד. גנץ עצר למענכם את הסיפוח, הביא את ניסנקורן, שימר התנגדות פנים־ממשלתית לנתניהו ובלם מהפכה שיפוטית. בסוף הטור יש קצת הכרת הטוב, אך ספק אם הקוראים - או המשיח עצמו - יאמינו בהכתרה הבאה.
