הפנים של חוסר המשילות בישראל

השבוע פורסם שהפרקליטות דוהרת לקראת כתב אישום בגין רצח נגד אריה שיף, האיש בן ה־70 שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו. הסיפור מורכב יותר משהיה נראה בהתחלה. הצילומים ממצלמת האבטחה כנראה מפלילים את שיף בירי מכוון, ולא באוויר. אבל בישראל אין דין מוות לגנבי רכב, וחוק שי דרומי לא מאפיין את המקרה הזה באופן מובהק.

אבל דווקא מתוך ההכרה בחשיבותם של חוק וסדר צריך לקלף את קליפות הלב כדי להבין למה הוא, הלב, עם אריה. כשעוצמים את העיניים עולים בדמיוננו אבא, או סבא, והמצוקה הנוראית, הקיומית, של אדם שעובר גניבות בלתי פוסקות של רכביו ורכושו. הפעם ניסתה הכנופיה לגנוב את הרכב שעמד ליד הקרוואן שבו ישן שיף עם אשתו באותו הלילה. זה לא היה בחניה או סתם ברחוב, אלא במרחק נגיעה. אריה שיף לא בחר להיות שם, הוא אף התנצל עמוקות בבית המשפט על שלקח חיים.

רבים בערד, אזרחים ולא בלשים מיומנים, יודעים לספר מהו נתיב הבריחה של גנבי הרכב, דרך איזה הר הם בורחים ומה יעדם הסופי (חברון). הם יודעים מהם הסימנים המקדימים לגניבת רכבים, הם גם יודעים שכשמתקשרים למשטרה זה לא ממש עוזר. הם ממגנים את הבתים שלהם בסורגים, באזעקה, במצלמות, בגדרות, במנעולי ענק, כי הם יודעים שאין על מי לסמוך. מדינת ישראל כבר לא איתם. היא מאוד מדויקת כשיש לה ראיית זהב קלה להשגה על אדם שירה מתוך מצוקה, כנראה בניגוד לנהלים, אבל היא מופקרת לחלוטין בכל השאר.

ולכן, זה לא רק הלב עם אריה, אלא גם הראש. השבוע נסעתי בנגב היפה והחורפי. בדרך חזרה מחופשה משפחתית, בכביש בין דימונה לבאר שבע, ההפקרות לא צריכה הסבר, היא נשקפת מכל פינה. כל סביבת הכביש זרועה מאהלים בדואיים, ללא גבולות או תכנון, ללא סדר או חוק. ואז, מרחוק, מבצבצת פינה ירוקה, מוקפת גדר אימתנית. יישוב יהודי, כמובן, נבטים. לפני כמה שבועות הותקף השומר של היישוב ושמשתו הקדמית נופצה באבנים. גם המיגון לא עוזר כשההפקרות חוגגת.

הפורץ שנהרג, מוחמד אלאטרש, היה בעל עבר עשיר בפשיעה ובאלימות. עבירות רכוש מרובות, איומים ברצח על בת זוגו, בריחה של שנה מחקירה ומה לא. אלאטרש הוא אדם שמערכת אכיפת החוק על גווניה לא הצליחה להרתיע. חבריו לכנופיה מאותו הלילה עדיין מסתובבים חופשי. המשטרה לא תפסה אותם עדיין, ספק אם בכלל תתפוס. ואז אתה שואל את עצמך מה בכלל קורה כאן.

אריה שיף הוא הסיפור של חוסר המשילות של ישראל. ההפקרות באכיפת עבירות בנייה ובהשתלטות על שטחים, משטרה שלא מצליחה למנוע את הפשע המתמשך שממרר את חיי האזרחים, פרקליטות שנוהגת במדיניות מתמשכת סלחנית מדי, ובסוף השרשרת גם בתי המשפט. מדינת ישראל טמנה מלכודת לאריה שיף, והאיש הקטן, מול חוסר הצדק המשווע וההפקרות המערכתית, פשוט נפל. ועכשיו, מי יוציא אותו מזה?