מי ימלל גיבורות ישראל

בנר שישי של חנוכה, שאנו מדליקים הערב, נוהגים לחגוג את חג הבנות, עיד אל־בנאת, וזו הזדמנות לספר את סיפורן של הנשים שעוררו את מרד המכבים ביוונים. מקור החג בספר עזרא - היום שבו החלו שוב לשאת נשים מבנות ישראל, ובמגילת אסתר - היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי.

ביום זה מציינים את גבורתן וחוכמתן של שתי גיבורות נוספות: יהודית בת מררי, שכבשה ביופיה ובחוכמתה את שר הצבא של נבוכדנצר, ערפה את ראשו והצילה את אנשי יהודה; ואת חנה בת מתתיהו, בתו של הכהן הגדול. בין גזירות היוונים נקבעה זכות ראשונים להגמון, וכל אישה עברייה נלקחה אליו בליל חתונתה. במשך ארבע שנים עמדה הגזירה, ונשים יהודיות נאנסו בליל כלולותיהן, עד שהגיע זמנה של חנה בת מתתיהו להינשא לאלעזר בן חשמונאי, והיא סירבה לקבל את רוע הגזירה. היא שכנעה את אחיה לצאת לפעולה נועזת שתציל אותה ואת כלל הנשים היהודיות מידי ההגמון היווני. בעורמה פנו אחיה החשמונאים אל המלך ודרשו שחנה לא תימסר להגמון, אלא למלך. בליל חתונתה הגיעה חנה אל המלך. אחיה התגנבו לחדרו והרגו אותו. כך פרצה מלחמת המכבים ביוונים.

חג הבנות, שנשתמר מדור לדור במשך אלפי שנים בקרב קהילות ישראל בצפון אפריקה, בטורקיה ובסלוניקי, עשה עלייה לארץ ישראל, ובשנים האחרונות הולך ותופס את מקומו כמנהג של כלל קהילות ישראל. על סיפוריהן של אסתר, יהודית וחנה (הגיבורות של כולם, ולא רק של המסורות ששימרו זאת), נוספים סיפורים של נשים חכמות, אמיצות ומלאות תושייה, שהביאו גאולה ומזור לעם כולו.

במסורת יהודי לוב ותוניס נזכרות שלוש בנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול, שספינתו נטרפה מול חופי לוב ותוניס. הבנות, כל אחת עם אבן אחת מבית המקדש, מקימות בתי כנסת: בג'רבה, בטריפולי, ובזליתן. כל אחת מהן נחשבת קדושה, וסיפורים בשבחן עוברים מדור לדור. במרוקו נזכרת ללה סוליקה, סול חגואל, השם ייקום דמה, נערה בת 17 שמסרה עצמה על קידוש ה' ונערף ראשה בכיכר העיר פאס, מכיוון שעמדה בסירובה להתאסלם. שמה נישא בפי כל בעצב כהרוגת מלכות, בשורה אחת עם חנה ושבעת בניה. כך, בכל קהילה וקהילה, סיפור גבורתן ותושייתן של נשים עובר מדור לדור.

"מי ימלל גבורות ישראל?" - מי ימלל גיבורות ישראל! - אמנם הצורך להשתמש במונח גברי כדי לתאר מעשה של נשים - גבורה כמעשה גברי; גבורה כמשחק סכום אפס, שבו נקודת הייחוס לעולם תהיה גברית, מעוררת אי־נוחות. צריך למצוא לנו מילים שמתארות את עצמנו מתוך עצמנו, מילים משלנו. "לי עצה ותושייה, אני בינה לי גבורה" - תושייה מחליפה גבורה. נכון יותר לדבר על תושיית נשים. תושייה קרובה אל האישה, יש בה את ה"יש", ותכליתה למצוא פתרון מקדם. פתרון שבו אין צורך לגבור זו על זו. אולי זו הסיבה שהציבור הישראלי מוצא בימים אלה נחמה בדמות כמו מרים פרץ, אשת חינוך דגולה, שלמרות הייסורים והקשיים שחוותה בחייה, היא מצליחה לברוא לעצמה ולכולנו חיים מלאי תקווה.

חלי טביבי ברקת היא מייסדת מיזם "הלו"ז העברי", יו"ר "רשות הרבים" ומנהלת ה־120, תוכנית מנהיגות רב־תרבותית של מכון שחרית

צילום: יוסי גמזו לטובה