מסר ישראלי מטהרן לממשל ביידן

אם אמנם היתה זו ישראל שחיסלה את "אבי פצצת האטום האיראנית", הרי חשיבות הפעולה נוגעת ליחסיה עם ארה"ב לא פחות מאשר לסיכול יכולות הגרעין. בשלב עיצוב המדיניות בוושינגטון, שבו יוחלט אם פייסנותו של אובאמה תשוב להכתיב את המהלכים מול איראן, היא נועדה להשפיע על משוואת השיקולים הגלובליים והאזוריים של הנשיא החדש. ביידן נדרש לשלב במשוואה גם את הנחישות בירושלים לסכל בכל מחיר את השאיפות ההגמוניות של איראן במזרח התיכון, המאיימות להציב את ישראל, לראשונה מאז יוני 1948, בפני סכנה קיומית.

האיום על ישראל אינו גרעיני. הארסנל הגרעיני ואמצעי השילוח שלו נועדו להעניק למשטר האייתוללות חסינות מפני תגובות נחרצות על מהלכיו הקונבנציונליים - ישירות ובאמצעות שלוחיו. מדובר בניצול חולשתן המופלגת של המדינות הערביות ויתרונותיה של החברה האיראנית, בצירוף הברוטליות והתחכום של המשטר, כדי להשליט את ההגמוניה האיראנית על האזור. אם יירתמו משאביו העצומים של האזור - הכלכליים, האסטרטגיים והדתיים - בשירות הדחף המהפכני של הרדיקלים האסלאמיסטים בטהרן, תתקשה ישראל להגן על עצמה ואירופה תעמוד בסכנה מיידית וקשה. מדובר באיום בעל משמעות גלובלית, הממומש בפועל בשלב מתקדם בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן.

ישראל נחושה למנוע את התסריט הזה בכוח. צריך להיות הזוי כדי להניח שאפשר למנעו בלא לחץ מאסיבי - כלכלי וצבאי. אם מושג הסכם, סימן שהוא גרוע: הסכמה איראנית בעניין כלשהוא היא עדות נחרצת לשוליותו או להצלחתה להונות את בן שיחה. ראוי להיזהר מהשוואה להסכם היטלר־צ'מברלין במינכן ב־1938; הפעם, כחריג, ראוי להצביע באמינות על הדמיון.

ישראל נתונה למעשה בשנים האחרונות במלחמת מנע בעצימות נמוכה נגד ההשתלטנות האיראנית. היא פועלת בהצלחה לא מבוטלת, בתמיכת ארה"ב, לבלום אותה בכוח בצומת החיוני של סוריה. רוב מדינות ערב יודעות היטב שרק ישראל יכולה למנוע את תסריט הבלהות האזורי מלהתממש. זו הסיבה העיקרית לחשיפת הקשרים בין ישראל לבין מדינות המפרץ ולהעמקתם גם במדינות שעדיין "לא יצאו מן הארון". גם העיתוי אינו מקרי. החשש משיבת מדיניותו המסוכנת של אובאמה מקרב אותן לירושלים, בהנחה שאי אפשר לסמוך על וושינגטון.

המאבק של ישראל ומדינות ערב בשאיפות האזוריות של איראן הוא קיומי. אין להן אופציה להשתלב במדיניות פייסנית של ממשל ביידן ושותפיו האירופאים מול איראן. כולם זוכרים את המקרה הקודם, שבו שגה נשיא אמריקני בציפיות הזויות בדבר פירותיה המלבבים של פייסנות כלפי רדיקל מזרח־תיכוני שסיכן את כל שכניו: בעקבות איוולתו של אייזנהאואר מול נאצר ב־1956, נגררו גופותיהם של ראשי המשטר הפרו־אמריקני באזור ברחובות בגדד, המלך חוסיין ניצל בעור שיניו בזכות צנחנים בריטים, המרינס נחתו ליד ביירות כדי להציל את כמיל שמעון, והאזור כולו סבל ממלחמות ומחתרנות במשך עשור וחצי.

חיסול "אבי הפצצה" יחד עם ההתקרבות של רוב מדינות ערב לישראל מאותתים לביידן על נחישותה של הקואליציה הפרו־אמריקנית במזרח התיכון להיאבק באיראן. הקואליציה יכולה לתרום ליציבות יחסית באזור, בתנאי שארה"ב תתרחק מהמורשת החובבנית והכושלת של אובאמה ברוח נאומיו מעוררי ההשראה בקהיר ובאנקרה. אובאמה לא הבין את הכוחות האזוריים, כמעט דרדר את מצרים לאסון בתמיכתו באחים המוסלמים ובזבז את משאביה של מעצמת־העל בהתמקדות תמוהה וכושלת בנושא הפלשתיני.

ארה"ב חותרת, בהסכמה דו־מפלגתית רחבה, להינתק ממעורבות ישירה במזרח התיכון ולהתמקד באסיה. לשם הינתקות אחראית, תוך ייצוב האזור, היא זקוקה לשותפות עמוקה עם ישראל ועם הקואליציה הערבית שכוננה. שותפות כזו אי אפשר לבנות על התעלמות אמריקנית מן הצרכים החיוניים של חבריה ועל פייסנות חסרת אחריות מול האויב המסוכן של המדינה היהודית והמשטרים הערביים. ביידן קיבל לכך תזכורת.