הממלכתיות החדשה

החברה בישראל העכשווית דמוקרטית הרבה יותר משהיתה בימי שלטונם של דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו, שהסתיימה ב־77' בתבוסת המערך לליכוד. עליית תנועת החרות והליכוד לשלטון הובילה לכך שההשתתפות בתהליך הפוליטי התרחבה וגדלה, ואפשרה מעורבות של קולות שהיו מוחרמים ומושתקים, ולצידה התעצמו הוויכוחים. השתתפותן של הקבוצות החדשות בעיצוב המרכז הפוליטי יצרה דפוס של "ממלכתיות חדשה", שהאליטות הוותיקות, המרוכזות במחנה השמאל, מנסות לעשות כל שביכולתן כדי לחסום את התפתחותה. 

עד למהפך 1977 ישראל נשלטה באופן בלעדי על ידי תנועת העבודה - מפא"י והמערך - כשלצידה מפלגות לוויין קטנות שעזרו לה לבסס את שלטונה. מאז 1977 הולכת וגוברת מעורבותם הפוליטית של ציבורים חדשים. ראשית, חברי תנועת החרות, יוצאי מחתרות האצ"ל והלח"י, שפעלו כאופוזיציה בשולי המערכת הפוליטית. שנית, קבוצת הרוב מקרב המזרחים, שהבינו כי תנועת העבודה אינה מבקשת באמת ובתמים לשפר את מעמדם. אלה הצטרפו לתנועת החרות ולליכוד והפכו לגורם דומיננטי בקביעת זהות מפלגת השלטון המובילה. שלישית, החרדים האשכנזים, שהפכו בעידודו של מנחם בגין לחלק פעיל בקואליציה השלטונית החל מ־77' ופירקו את ציר המערכת של המערך. קבוצה רביעית, החרדים המזרחים, שהצטרפה ב־1984 לזירת המאבקים בכנסת באמצעות מפלגת ש"ס. לאלה אפשר להוסיף קבוצה חמישית: הציבור הדתי־לאומי, שהפך ממחנה פאסיבי המשתרך דרך קבע אחר מדיניות תנועת העבודה, לגורם אקטיבי התובע להוביל את הגדרת גבולות המדינה שנוצרו לאחר מלחמת ששת הימים, תוך יישום מפעל התנחלויות רחב היקף בסיני, ברצועת עזה וביהודה ושומרון.

מצרף הקבוצות החדשות הללו בזירה הפוליטית מבטא תהליך של דמוקרטיזציה נרחבת. קבוצות אלה אינן נאבקות אך ורק על שיפור חלוקת המשאבים לטובתן, אלא דורשות לעצב את דרכו הרעיונית והתרבותית של המרכז. הקבוצות החדשות נאבקות על נטילת חלק בגיבוש הפרוגרמה הפוליטית והחברתית של המדינה. אין סמל מובהק למגמה זו מהתמונה שעשתה את הקיץ האחרון: הצעיר והצעירה מבית שאן העומדים זקופי קומה מול שערי הברזל הנעולים של קיבוץ ניר דוד. 

הדמוקרטיזציה בזירה הפוליטית מטילה אימה על השמאל. אנשיו מבוהלים מהחדירה לטריטוריה שבה שלטו, ורואים בה איום על מיקומם החברתי. השמאל מגדיר את המאבק הפוליטי מול הקבוצות החדשות כמאבק סכום אפס בין בני האור לבני החושך, בין תומכי הדמוקרטיה לתומכי תנועות פשיסטיות. ביטוי מייצג לכך מספקת זהבה גלאון, ממנהיגות מחנה השמאל, ששתיקתה, ושתיקת מפלגתה, בנוגע לנחל האסי והמאבק הצודק של צעירי בית שאן לצדק חלוקתי, מגדירות מחדש את המושג "מצפון". 

גלאון מבקשת, לקראת הבחירות הקרובות ב־2021, לצמצם את תחום המאבק הפוליטי ולהפוך את מחנה הימין לאויב הציבור. "יש כאן קרב בין המחנה המלוכני והמחנה הדמוקרטי", היא כותבת בפייסבוק, "אלה שמוכנים להפוך את המדינה לכלי שישרת את צרכיו של ראש ממשלה מופקר... או אלה שמאמינים שישראל גדולה וחשובה יותר מרצונו של אדם אחד לחמוק מהכלא". 

קריאת הגיוס לקרב הפוליטי של גלאון מייצרת הבחנה שקרית, והיא תתרסק בבחירות הקרובות. לתנועת הדמוקרטיזציה של הקבוצות החדשות אל מול שימור הפריבילגיות של האליטות הוותיקות היא קוראת "מלוכנות". העובדה שצדק חלוקתי הוגן ברמה המינימלית לא מעניין את גלאון - את זה הבנו. אבל היא גם אינה מחפשת דמוקרטיה כשהיא נאבקת בליכוד ובשותפיו. מישהו שמע את תגובתה על כך שראש האופוזיציה, יאיר לפיד, מונע בחירות פנימיות במפלגתו ושולח הודעה על המשך כהונתו כמנהיג המפלגה בעוד כמה שנים בהודעת טלפון? זו סתימת הפיות האמיתית של מחנה השמאל, הנאבק מול הדמוקרטיזציה של "הממלכתיות החדשה".