דווקא בשבוע שבו מציינים את המאבק באלימות נגד נשים, ספגה חלוצת ההגנה על זכויות נשים ומובילת התנועה הפמיניסטית בציבור הערבי בישראל, ח"כ עאידה תומא סלימאן, יחס סביבתי אלים - הן כאישה, והן כמנהיגה פוליטית. תומא סלימאן הוזמנה על ידי קבוצת נשים בעיר קלאנסווה להרצות במתנ"ס העירוני בנושא המאבק, אולם קבוצה קיצונית, שבראשה לא אחר מאשר ראש העירייה, השייח' עבד אל־באסט סלאמה, החליטה שהנושא לא הולם את האג'נדה ודרך החשיבה שלה, ומנעה את קיום האירוע באיומים ובהצהרות מתלהמות. בסופו של דבר נערכה ההרצאה בביתו של ד"ר ת'אבת אבו ראס, תושב העיר, חבר חד"ש ופעיל חברתי ופוליטי בולט למען דו־קיום.
טוב שההרצאה התקיימה, גם אם במסגרת חלופית, ולו למען ההצהרה. אבל אירוע ציבורי שהיה מעצים נשים - הושתק. חופש הביטוי והמחשבה - נפגעו. השיח שקדם לביטול ההרצאה היה אלים, ונמזגה לתוכו גם ביקורת פוליטית על חד"ש והרשימה המשותפת.
למרות המתח הפוליטי והמחלוקות בתוך המשותפת, היה ראוי שהמנהיגות הערבית כולה, ללא יוצא מן הכלל - כל חברי המשותפת וכל ראשי הרשויות הערביות - יעמדו מאחורי ח"כ תומא סלימאן, שהובילה מאבקים גדולים והזיזה סלעים למען שוויון וזכויות בחברה הערבית. אך אלה לא רק שלא גיבו אותה, חלקם אפילו התנערו ממנה.
מגמה פונדמנטליסטית משתלטת על השיח הפתוח בחברה הערבית, והיא פוגעת אנושות במאבק לשוויון מגדרי. במקומות מסוימים, נשים אפילו לא יכולות לקיים אירוע בהשתתפות חברת כנסת כדי לדון בבעיה ובביטוייה בתוך הקהילה. איך אפשר לקחת ברצינות את התביעות והזעם של חלק מראשי הרשויות ונציגי החברה הערבית ביחס לאלימות ומקרי הרצח - כאשר אירוע לציון יום המאבק באלימות נגד נשים מבוטל בשל איומים? במקומות אחרים בישראל, בערים יהודיות או מעורבות, הנושא היה מרעיד את כלי התקשורת, וסביר שאף היה מגיע גם לבית המשפט - וכבר היו דברים מעולם.
למרבה הצער, זו לא הפעם הראשונה של דיכוי כוחני. בעיר טירה מנעו מרתון לנשים, בטענה שהוא פוגע ברגשות הציבור. באום אל־פחם סיכלו את הופעתו של הראפר תאמר נאפר, וזרקו בקבוק תבערה על אולם שבו נערכה הופעה משיריה של הזמרת המצרית אום כולתום.
פה ושם ניתן היה לשמוע ביקורת על "הכניעה" של ח"כ תומא סלימאן ומארגני האירוע במתנ"ס העירוני. אולי ייתכן שתומא סלימאן נהגה באחריות ובתבונה כשקיימה את ההרצאה במסגרת אחרת. בבחירתה הבוגרת היא לא רק נמנעה מלשפוך שמן על מדורת המתח הפנימי בפוליטיקה הערבית, אלא גם מנעה את הפיכתה של סוגיית האלימות נגד נשים לחומר הבערה של הקיטוב התרבותי בחברה הערבית.