סופם של הימין והשמאל כפי שהכרנו

המונחים ימין ושמאל הולכים ונעשים חסרי תועלת, ולא רק בישראל, אלא בכל הארצות הדמוקרטיות. לאחרונה הימין פולש למחוזות המעמדיים השייכים לשמאל על בסיס מצע כלכלי־חברתי לאומי, במידה מסוימת שמאלי, ובכל אופן בוודאי לא ימני מובהק.

הימין והשמאל היו מאז ומתמיד מונחי מטרייה רחבים ביותר, ולכן בהכרח מעט מטושטשים. אבל בכל זאת הם הועילו להתמצאות מסוימת. בהוראתם הכללית הם חילקו את הזירה הפוליטית בין "העבודה" לבין "ההון". בימין הוכללו הכוחות, האינטרסים והערכים הקשורים למגזר הפיננסי של החברה והכלכלה. השמאל סימן את אלה הקשורים לעבודה ולעובדים. שניהם שימשו לציון שאיפות אידיאולוגיות יריבות. האחת, לקדם שוויון חברתי באמצעות טיפוח מדינת רווחה. האחרת, לקדם תחרות וביטוי יצירתי של היחיד באמצעות צמצום מעורבות המדינה. 

החלוקה לא היתה מוחלטת. הימין טען שדרכו משרתת גם את העובדים. השמאל לרוב לא חתר לביטול כלכלת השוק. עד כמה שהיו דמוקרטיים, שניהם היו מחויבים הן לחירות והן לשוויון, אלא שנחלקו בדרכים שהציעו להתמודד עם סתירות בין ערכים אלה. אבל עכשיו צמד המונחים הזה אפילו לא מועיל להתמצאות ראשונית בפוליטיקה הדמוקרטית בארצות הקפיטליזם המאוחר. הטשטוש שקרה מזמן בישראל, קורה יותר ויותר בארצות דמוקרטיות אחרות. 

זמן רב היה מקובל לומר שבישראל ימין ושמאל במשמעותם החברתית־כלכלית אינם מתאימים לתיאור הזירה הפוליטית. בעשרות השנים האחרונות נעשתה תנועת העבודה הישראלית תנועת מעמד בינוני־גבוה שכמעט אין לה תמיכה בקרב עובדי הכפיים, העניים או האזרחים הפחות משכילים. זה קרה הרבה לפני שהיא נמחקה למעשה מהמפה הפוליטית, וגם לכל יורשותיה דמות חברתית־פוליטית זהה: מעמד בינוני־גבוה ומשכיל עם זיקות עמוקות לשכבות המבוססות. זו סיבת היסוד לאי־היכולת של מפלגות המרכז־שמאל להתגבר על הליכוד גם מול מועמד מואשם בפלילים, וזו סיבת היסוד למשבר הפוליטי בישראל.

לעומת זאת, עד שנות ה־90 נראה היה שבאירופה ובארה"ב "שמאל" ו"ימין" עדיין ציינו את ההבחנה הכללית בין "הון" ל"עבודה". אך בהדרגה גם בארה"ב ובאירופה, בתהליך שישראל היא מקרה מוקדם וקיצוני שלו, זוהה השמאל יותר ויותר עם המעמד הבינוני־הגבוה והמשכיל, קרי: מצביעים שבפניהם אפשרויות כלכליות ותרבותיות רבות. בצד השני של הזירה הפוליטית, הימין רוכש לאחרונה מאחזי תמיכה במעמד העובדים ובשכבות העניות והפחות משכילות, הודות להתאמת עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות לאינטרסים ולערכי ציבור המצביעים העממי. 

סימן ברור לזה נמצא בניצחון השמרנים בראשות ג'ונסון במחוזות פועליים מובהקים בצפון אנגליה ב־2019. עשרות שנים לא קרה שם דבר דומה. הימין הבריטי הציג עמדה ברורה בעד הברקזיט, בלימת ההגירה והחזרת הריבונות הלאומית על הכלכלה מבריסל ללונדון. לכן קיבל תמיכה ממי שנפגעו מהמדיניות הגלובליסטית שנקטו עד אז הלייבור וגם השמרנים בהנהגתם הקודמת. כך קרה בניצחון טראמפ ב־2016, וביתר שאת בתבוסתו המסתמנת ב־2020. הוא האיץ תהליכים שהפכו את המפלגה הרפובליקנית עממית יותר מבחינת המאחזים בקהל הבוחרים (לבנים, היספנים ושחורים), ומבחינת הפעולה למען בוחריו הלא־משכילים: הגבלת הגירה של מי שיתחרו בהם בשוק העבודה, ומדיניות סחר לאומית להגנת התעשייה המקומית. מי שהואשם בבדלנות, התגלה כמנהיג המוביל לעימות עם סין למען בוחריו. מה הוא מבחינה חברתית? "ימני"? "שמאלי"?

בארה"ב ובבריטניה התחולל בעשורים האחרונים תהליך התקרבות בין מפלגותיהן הגדולות על מצע משותף של כלכלת מידע גלובליסטית, שהותירה מאחור מיליוני אזרחים מופקרים לגורלם בצידי הדרך ההיסטורית. ודווקא מפלגות הימין משתנות לאחרונה, ומציעות להם לאומיות כלכלית מגוננת. גם אם הקורונה תכריע לבסוף את ג'ונסון, כמו שאולי הכריעה את טראמפ, מסתמן שינוי מהותי בפוליטיקה של העולם הדמוקרטי. הוא עוקר כל היגיון מהחלוקה בין הימין לשמאל.