פחות משנה עברה מתחילת מגיפת הקורונה, האירוע הגדול ביותר במאה השנים האחרונות שטלטל את העולם ויצר מציאות חדשה של ריחוק ובדידות, והנה, לראשונה, יש תקווה באופק - גם אם לא מיידית, לחיסון שיחזיר אותנו לשגרת החיים שהכרנו טרום הקורונה.
פיתוח של חיסון בתוך שנה הוא הישג כביר למדע ולרפואה. בעת העתיקה מגיפות נמשכו עשרות שנים והביאו לתמותה של יותר ממחצית האוכלוסייה, דוגמת המגיפה השחורה של דבר, שהיכתה באירופה במאה ה־14.
החיסון לשפעת, אמצעי יעיל למניעת תחלואה, הומצא רק במלחמת העולם השנייה. אם היה חיסון 20 שנה קודם לכן, מגיפת השפעת הספרדית היתה נבלמת לפני שכ־500 מיליון איש חלו בה וכ־50 מיליון מתוכם מתו ממנה.
פחות מ־20% מתחסנים לשפעת בכל שנה
הגיוני להניח שהחשש מהשפעת היה מביא בכל שנה להתחסנות האוכלוסייה, אבל המציאות הפוכה. פחות מ־20 אחוזים מתחסנים בכל שנה, ובפיהם טענות מגוונות כמו "לי זה לא יקרה", הטלת ספק ביעילות החיסון או חשש כי החיסון יגרום למחלה עצמה - דבר שאינו אפשרי, שכן החיסון מורכב מווירוס מומת.
אני משוכנע כי ברגע שחיסונים לקורונה יהיו זמינים בישראל, רבים יבקשו לקבלם, אך כדי להשיג חסינות עדר אנו צריכים שלפחות 75 אחוזים מהאוכלוסייה יתחסנו. לנוכח זאת, ככל הנראה נצטרך לשכנע גם אזרחים שיהססו או יסרבו להתחסן, וזאת על רקע תיאוריות קונספירציה שבוודאי יופצו בנוגע לבטיחות החיסון.
בשנת 2014, בתפקידי כראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, הנחינו את אנשי מערכת הבריאות להתחסן נגד שפעת כדי להגן על הצוותים הרפואיים ולמנוע הדבקת מטופלים. חלק קטן מאנשי הצוות התנגד בטענה שאנחנו לא נקבע להם מה לעשות. זהו המתח שבין שתי תפיסות עולם. האחת רואה את בריאות הציבור כערך המוביל, והאחרת מקדשת את האוטונומיה האישית.
לדעתי, בכל האמור לגבי החיסון - חייבים להעדיף את טובת הציבור, היות שמי שאינו מתחסן, מסכן אחרים - לא רק את עצמו - ואף נהנה מכך שאחרים מתחסנים ומייצרים חיסון עדר, המקטין את הסיכון שלו לחלות. השאלה המתבקשת היא מהי הגישה הנכונה והחכמה לשכנע את האוכלוסייה להתחסן.
לדעתי, חייבים להעניק יתרון לכל מי שיתחסן או החלים מקורונה ויש לו נוגדנים. למשל, לפטור אותו מבידוד לאחר חשיפה לחולה או לא לממן את עלות הבידוד למי שיסרב להתחסן.
מרכיב לא פחות חשוב בגיוס הציבור הוא האמון בשקיפות המערכת. יש לחשוף בפני הציבור את תהליך אישור החיסונים או את תופעות הלוואי, אם יהיו.
המרכיב השלישי הוא מתן דוגמה אישית של אנשי מערכת הבריאות ונבחרי הציבור. אישית, בכוונתי להתחסן. ברור לי שאין דבר בטוח במאה אחוז. עם זאת, התחלואה והתמותה מקורונה מחייבות אותנו לנהוג באחריות. בעיניי, צעד אחראי הוא להתחסן. ובינתיים, עד שיגיעו החיסונים, חשוב שנקפיד לשמור על ריחוק חברתי ועל עטיית מסיכות.
פרופ' ארנון אפק הוא משנה למנהל המרכז הרפואי שיבא, חבר בצוות המייעץ לפרויקטור הקורונה ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו