לא בדרך החרמות והנידויים

כשרבי יוחנן סיים את חייו לאחר שזעק "היכן אתה בן לקיש?" זה היה סוף לאחד מסיפורי המחלוקת המופלאים בתלמוד. הרב המוכשר ויפה התואר מושך את מנהיג המאפיה, ריש לקיש, לבית המדרש. על כל סוגיה מתווכח ריש לקיש ומקשה 24 קושיות. הם לא מסכימים בדבר, ומחדדים סכין בסכין. כשריש לקיש הולך לעולמו, ולא נמצא מי שיחלוק על רבי יוחנן, הוא מסיים את חייו מכובד הגעגועים העזים לחברו - בר הפלוגתא האהוב.

זה איננו סיפור על "אחדות" שטחית וסובלנות ל"אחר". זה סיפור מטלטל, שמציב את המחלוקת כטעם לחיים, מרכיב הכרחי בכל יצירה ראויה לשמה.

הרב הראשי הספרדי לישראל, יצחק יוסף, מדלג מעל הלקח של הסיפור במסכת בבא מציעא. הרב יוסף מאיים לנדות את הרב אליעזר מלמד, על שזה העז להשתתף בפאנל עם רבה רפורמית צרפתית, במסגרת ועידה עם יהדות העולם. הרב יוסף כותב שהתנועה הרפורמית מסלפת את התורה, וקובע ש "יש צורך להרחיקם שלא יהיה אפילו אחד שייתלה בדבר המפגשים וילך בדרכם". 

הרב יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לא הולך בדרכי אביו בהקשר זה. כשהאחרון כיהן במשרת הרב הראשי, הוא אירח משלחת רשמית של התנועה הרפורמית, לשיח תורני. הרב חיים אמסלם כותב "ברור שהרב עובדיה כממשיך דרכם של הרבנים הספרדים מאז ומעולם, לא עסק בפסילת אף יהודי מישראל, יהיה מי שיהיה, ומצא לנכון אדרבה לכבדם להיפגש ולהידבר עמם".

גם לדרכה של יהדות ספרד מפנה הרב יוסף עורף בעניין זה. חרמות ונידויים היו חלק ממאבק מתמשך ביהדות אירופה. במשך שנים הובילו רבנים קרע ונידוי מול אדמו"רים חסידיים, כולל אלימות והלשנות לשלטונות. הם נקטו בצעדים דומים גם מול רבנים שהציעו רפורמות ותיקונים ביהדות, והובילו קהילות ברוח זו, החל מהמאה ה-18.

הרב יוסף חוטא בשימוש ציני בתפקיד הרב הראשי, תפקיד ממלכתי המתוקצב ופועל במסגרת חוקי המדינה. כאשר הרב הראשי לישראל יוצא כנגד הזרם היהודי הגדול ביותר ביהדות ארצות הברית, עם מאות קהילות גם בישראל, הוא מועל בתפקידו ויוצא מגדר הממלכתיות, לטובת זרם יהודי קנאי שמבקש לרמוס כל מי שלא מתיישר לצלילי השופר שלו. 

הרב יוסף לא לבד. לקריאה שלו להחרמת התנועה הרפורמית, ונידוי כל מי שיעז לשוחח עם רבנים ורבות רפורמים, מצטרפים בימים האחרונים רבנים חרד"לים. אלו שייצרו את מפלגת "נעם" ורודפים את התנועה הלהט"בית, כדגל מרכזי במשנה הפוליטית- דתית שלהם. אותם רבנים בדיוק יצאו לאחרונה, באופן פומבי, כנגד הרב בני לאו, על שהעז להביע הבנה לסבל דתיים ודתיות מהקהילה הגאה והציע לחבק אותם לתוך הקהילות האורתודוקסיות. הם טוענים כי "אסור לרבנים שאינם נושאים במשרת רבנות גדולה ושאינם מזקני תלמידי חכמים שבדור- לבטא את עמדתם הציבורית ברבים"

כמו האטד ממשל יותם, דרך החרמות והנידויים שורפת בסופה את כל מי שמעז לא להתיישר עם דיקטטורה רבנית. יותר שמדובר בויכוח חשוב ולגיטימי על דרכה של היהדות, מדובר במאבק על שליטה וסתימת פיות למי שאינם מתיישרים. הרב רפאל דלויה, מזכיר איגוד חכמי המערב, קורא למתקפה של הרב "דיקטטורה וטרור הלכתי", שמטרתם שליטה וסתימת פיות, ולא ויכוח הלכתי בשמה של התורה.

לגילוי נאות חשוב לציין שהתחלתי ללמוד בסמינר הרבנות של התנועה הרפורמית העולמית, ולהרחיב את הידע התורני שלי, אבל לא בזה מדובר. אם אחי ואחיותי האורתודוקסים והקונסרבטיבים והמוני ישראל שאינם מזדהים זרמית ואני בתוכם, לא נרים קול, האש הזו תשרוף כל יכולת להתחדש ולחבר באופן אמיתי בין היהדות להולכים בדרכה. הרבנים הרפורמים לא זקוקים להכרה מהרב הראשי הספרדי, שמסרב להכיר במציאות. אנחנו כולנו בהחלט זקוקים למנהיגות רבנית אחרת, אמיצה, שלא נבהלת מן המחלוקת.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות