כך תיראה התקשורת שלנו בארבע השנים הבאות

אני לא יודעת אם אתם זוכרים את העננה השחורה שאפפה את התקשורת הישראלית לפני ארבע שנים. טראמפ ניצח אז, למרות התחזיות, ובאולפנים סיפרו שאמריקה אבודה, תוך פרידה דומעת מאובאמה שהילך קסם על עיתונאי ארצנו. היום הפרצופים שם זורחים וחוגגים. מציגים בעיוות את דמותו של טראמפ, כאילו אויב ישראל יורד מהבמה. בלי מורכבות, ללא גוונים. "קומפרסור מטרטר", הם מכנים אותו בזלזול. "טראמפ הוא רעל וביידן הוא הנוגדן", הם מסבירים. "הלילה אמריקה תחליט אם היא שמה קץ לטרלול", הם הכינו אותנו, הצופים, כשבסוף הכריזו על "גל מוסרי דמוקרטי בארה"ב", בעוד תומכי טראמפ, 70 מיליון להזכירכם, כונו "מטורללים". לפני ארבע שנים שכנעו אותנו שאלקטורים יכולים למרוד בהצבעת בוחריהם כדי להציל את אמריקה מטראמפ, והיום הם אפילו לא מוכנים לדבר בצורה מורכבת על טענות הזיופים בבחירות.

מופע מדהים של ניתוק. בכל פעם שנראה שהתקדמנו צעד אחד קדימה לקראת איזון תקשורתי, התקשורת מתעקשת להוכיח לנו שעשינו עוד שני צעדים אחורה. שלל סקרים מעידים על רוב גדול בציבור הישראלי, בין 63 (דיירקט פולס) ל־70 אחוזים (המכון הישראלי לדמוקרטיה), שהעדיף את טראמפ, אבל מבחינת יושבי האולפן, "תמה תקופת נשיאות ביזארית", ו"הנשיאות הזו היתה תאונת עבודה". הפער הזה בין הציבור לבין החגיגות במערכות התקשורת מבטא לא רק ניתוק, אלא גם פטרונות והתנשאות כלפי הציבור הישראלי.

זו תקשורת שעסוקה בעצמה וביצירת קונצנזוס חנפני בבועת הטוויטר, בעוד הציבור במקום אחר. הם דאגו לסקר את החגיגות ההמוניות ברחובות ניו יורק או וושינגטון, מפזזים עם החוגגים בשטח, כמעט גם באולפן. עצרות הענק של טראמפ, טרחו להסביר לנו, הן "מדגרות קורונה", והריקודים בכיכרות? דמוקרטיה תוססת. נשמע מוכר מישראל הקטנה שלנו? לא במקרה. גם כאן מעריצים את הצעירים בהפגנות בלפור, וסולדים מהחרדים בהלוויות ההמוניות, כאילו הנגיף מבדיל ביניהם.

זה גם יושב איפשהו, עמוק בפנים, או לא כל כך עמוק, על הרק־לא־ביבי הישן והטוב. "ממשל טראמפ לא היה טוב לישראל, הוא היה טוב לביבי", הם משננים. כאילו טרפוד עסקת הגרעין עם איראן, שלום עם מדינות ערב, חיסול סולימאני, הכרה בירושלים ובגולן הם אינטרס של נתניהו, ולא אינטרס לאומי. עד כדי כך השנאה מעוורת.

וכך הפעילו סטופר בליל ההכרזה התקשורתית על ביידן, ובדקו מתי ראש הממשלה נתניהו יברך את הנשיא הנבחר. הם דאגו לדווח על כל מנהיג מדינה נידחת שבירך, ועל הדרך סיפרו לנו ש"נתניהו טרם צייץ". "זו דרך רעה מאוד לפתוח את היחסים עם הממשל החדש", הסבירו לנו, רגע אחרי שדאגו, משום מה, לצייץ באנגלית לכל העולם שראש ממשלת ישראל טרם בירך. כמה נמוך הרצון הזה לסכסך, להלשין, לתקוע טריז בכוונה. אלה שלא מצליחים לגבור על היצר, אפילו לא לטובת המקצועיות, נותנים לנו בשבוע אחד אינדיקציה מעולה לסוג התקשורת שנקבל בארבע השנים הקרובות.