הבשורה על פי ביידן

אנחת רווחה וצהלות שמחה נשמעו במחנה השמאל עם היוודע תוצאות הבחירות באמריקה. אפשר להבין, אבל שווה לבדוק לשמחה מה זו עושה. נתחיל בעניין עקרוני: הקרנבל שאנו רואים מעל לפני השטח אינו אלא קצה קרחון, המעיד על תזוזה טקטונית. הנה לקט ביטויים שעלו ברשתות החברתיות, פרי עטם של עיתונאים ופרופסורים, כולם בני עלייה: "הטוב ניצח את הרוע"; "הצדק ניצח את העוול"; "התבונה ניצחה את הטיפשות"; "(טראמפ) אשף התיעוב והלעג"; "מרגש... מחר נקום לעולם טוב יותר, זה נפלא"; "הגיע הזמן שגם ישראל תצא מאפלה לאור".

אוצר המילים, הסגנון והצבע העולים מהדברים מעוררים מחשבות נוגות ודאגה. בסופו של דבר, מדובר בכותבים אנשי שם הנמנים עם חוגי האליטה ומתיימרים להוביל, לקבל אחריות. היסטורית, הם נהגו להסביר לעם (שבעיניהם נדמה כמגשש באפלה), בטון של מבוגר אחראי, כי יש צורך בחשיבה רב־מערכתית, רציונלית, בבקרה ובביקורת עצמית. עוד הטעימו שבניגוד לכתות דתיות, הנטועות בחיצוי גס נוסח טובים־רעים ושחור־לבן, אנחנו, "המתקדמים", צריכים להימנע משיפוט חד־ממדי ולאמץ חשיבה יחסית ומורכבת. והנה, באורח פלא, עולה דמותם ומשתקפת באופן מביך. מעניין, לשום צעד שעשה טראמפ למען ישראל אין ערך בעיניהם; מעניין, ברק אובאמה, שקלונו הולך ומתבהר (בפרשה של הפעלת ה־FBI נגד ממשל טראמפ בשעתו), צח כשלג; מעניין, ממשל ביידן, שצפוי לשנות את הסכם הגרעין ולסכן את כולנו, לא מביא אותם להיסוס; מעניין, נתניהו וטראמפ שהביאו הסכמי שלום עם מדינות ערביות, לא מוציאים מבני האור אלא מיצי קיבה רעילים. בא לשכונה בחור חדש, ואור חדש על ציון יאיר. חשיבה פשטנית, סטריאוטיפית, פרימיטיבית, שחור־לבן.

ניצחון ביידן הפיח חיים במחנה למוד האכזבות; בני האור החלו מסתופפים סביב הלפיד שלפתע ניצת, אבל זו אינה סתם חגיגת ניצחון, אלא ממש הילולה דתית של מי שיצאו מאפלה ליום טוב. הם, שחונכו על ברכי החילוניות וההשכלה, היודעים יחסי סיבה־תוצאה, החלו נסחפים, מוצפים רגשות רליגיוזיים, חולקים תחושה ששעת הגאולה הגיעה והמשיח מתדפק על הדלת. אובאמה וביידן? "אל תגעו במשיחיי ולנביאיי אל תרעו".

שיח של גאולה וריפוי הוא מובן ובריא, אבל היי, זה רחוק מאוד מהערכים שהטפתם להם שנים: היכן הבקרה העצמית, האיפוק, החשיבה המורכבת והרציונלית? בסופו של דבר, טראמפ ביצר את החוסן הלאומי של ישראל; העובדה שלמרות זאת מחנה השמאל מלא סיפוק מהפסדו, גוררת מסקנה מדאיגה: "ירושלים? רמת הגולן? סיפוח אפשרי של יישובים ביהודה ושומרון? לא ולא. אנחנו מעוניינים בישראל פרוגרסיבית, מעוקרת מלאומיות וממסורת, זו שחוזרת לסכסוך הישראלי־פלשתיני המדמם. הבו לנו כיבוש, אחרת מי אנו, מה חיינו ומה אחריתנו". נראה שהשמאל לא צוהל כי טראמפ סולק, אלא כי שרשרת הישגיו תיעצר. הנה מסקנה מדאיגה: עמוד השדרה של החברה הישראלית, השפיץ של הפירמידה, שתמיד התהדר בערכי השמאל הציוני, מתברר כעת ככלי ריק כשהוא נסחף עמוק לשמאל הרדיקלי חסר האחריות והמסורת, ולא נודע כי בא אל קרבו.

מעבר לצביעות ולכשל המוסרי, הילולת השמאל אינה בשורה טובה ליחסים המתוחים ממילא בין העם למנהיגות האזרחית. על פי סקרים אחרונים, כ־70 אחוזים מהציבור היהודי סבורים כי טראמפ טוב לישראל. לעומת זאת, נראה כי בקרב קובעי הטעם ומהנדסי התודעה, כ־80 אחוזים סבורים ההפך. זה כבר מחריד, שהרי בסופו של דבר, הציבור הרחב צורך שירותים ומידע (בתקשורת או באקדמיה) המיוצרים ומסופקים על ידי האליטה האזרחית. כעת, לנוכח צהלות השמחה של יצרני המידע והשירותים וספקיהם (שהציבור הרחב תלוי בהם כמעט כלקוח שבוי), הפער ילך ויעמיק. אפשר שהציבור־הלקוח יתעטף בשתיקה, בפסיביות ובניכור, אבל בבוא היום ימצא פורקן כאשר מאחורי הפרגוד יזכיר לאדוניו "שוחרי טובתו" שהמציאות הרבה יותר מורכבת.

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל