ישיבת הוועדה הפרלמנטרית למניעת האלימות בחברה הערבית ביום שני היתה אמורה להיות היסטורית, ואולי אף לפתוח דף חדש ביחסי המנהיגות הפוליטית הערבית וממשלת ישראל. בפועל, רק גברה התחושה שהמשקעים וחילוקי הדעות יצרו פער בלתי ניתן לגישור.
חברי המשותפת כמו הגיעו טעונים מלכתחילה. הם מתחו ביקורת נוקבת על ח"כ מנסור עבאס, יו"ר הוועדה, על שהזמין את ראש הממשלה, שאכן נענה להזמנה והופיע לדיון. חבריו של עבאס למשותפת רואים בנתניהו את האחראי לבעיה, ומסרבים להכיר בו ובממשלתו כאמצעי לפתרונה. אולם אם לא הממשלה, מי יפעל להקטנת פערים ולהקצאת משאבים לצמצום הפשיעה והאלימות בחברה הערבית? במהלך הצגת מסקנות דו"ח הוועדה, המתבסס על חוות דעת מ־150 מומחים וכולל עשרות עמודי הסברים והמלצות תקציביות, דחו הח"כים הערבים כמעט פה אחד את קריאתו של ראש הממשלה להיות שותפים במאמץ ליישום הדו"ח.
הרושם הוא שלא מעט חברי כנסת ערבים הגיעו לדיון כדי לפתח עימות, הן עם ראש הממשלה, הן עם המשטרה והן עם עמיתיהם היהודים, במקום לנצל את ההזדמנות ולחלץ התחייבויות, מול המצלמה, מראש הרשות המבצעת. הרוב העדיפו לנהל את הדיון בסיסמאות לעומתיות ולשחרר הודעות לתקשורת בזמן הדיון.
נכון, תשומת הלב הלאומית לבעיות בחברה הערבית מגיעה באיחור של עשורים רבים, הפערים בין יהודים לערבים עמוקים והטענות לאפליה מוצדקות. אבל צריך גם להכיר במציאות: המצב היום שונה מזה ששרר לפני שניים או שלושה עשורים. חל שיפור בנתוני הכלכלה וההשכלה, הציבור הערבי שיפר את כושר המיקוח שלו מול הממשלה, ויש לו יכולת לא מבוטלת להשפיע על סדר היום הציבורי והתקשורתי.
נקודה נוספת שיש לזכור היא שדווקא הממשלות בראשות הליכוד בעשור האחרון היו מהקשובות ביותר ומהיוזמות ביותר לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. לא צריך לייפות את המציאות, חלק גדול מהמוטיבציה לא נובע מדאגה כנה ולבבית ליחסי יהודים־ערבים, אלא מהצורך לשפר את נתוני הכלכלה ברמת המאקרו, בעיקר על רקע חברותה של ישראל בארגון המדינות המתקדמות (OECD). ועדיין.
דומה שכבר שמענו את כל הטענות נגד ממשלות ישראל לדורותיהן, נגד ממשלות הימין בפרט ונגד נתניהו בעיקר. אבל הדיון בוועדה אמור היה להיות מפגש עבודה קונסטרוקטיבי ומעשי, ולא המשך של רטוריקת הפגנות המחאה - המוצדקת בחלקה הגדול בפני עצמה. ונכון, חברי הכנסת לא היחידים בסיפור. אפשר להבין איך פוקעת הסבלנות כשמ"מ מפכ"ל המשטרה בוחר להרצות על "התרבות הערבית" ומטיף לצורך בשיתוף פעולה עם המשטרה מצד הציבור הערבי ומנהיגיו.
חברי הכנסת הערבים לא יכולים לנהל את המאבק הזה בתגובה למשקעי העבר, או להתבוסס לנצח בכעס על נתניהו. החברה הערבית נושאת עיניים לכנסת ולממשלה לשיתוף פעולה ולבשורה של התקדמות ופתרונות מעשיים לבעיות האלימות והפשיעה. במקום זה קיבלנו הרבה מאוד ביטויי זעם, הצהרות לוחמניות, נאומי תוכחה ולא מעט אלימות מילולית - ומעט מדי שיח מהותי שחותר לעבר היעד שלשמו מקיימים דיון בוועדת כנסת: הסכמה על צעדים אופרטיביים לטובת החברה.