פרשת עמירה הס: אסור להטיף לאלימות

עמירה הס באה אתמול ב"הארץ" בטענות לרשות הפלשתינית על כך שאינה מחנכת את תלמידי בתי הספר לערוך פעולות התנגדות לישראל. לטענתה, יידוי האבנים הוא "משפט היסוד בתחביר הפנימי של חיי הפלשתינים בארץ זו", ואילו הרשות הפלשתינית, המשלימה - לדעתה - עם הכיבוש הישראלי, יוצרת סתירה בינה לבין העם הפלשתיני. לא פחות ולא יותר.

יש לי הערכה רבה לעמירה הס. היא אישה אמיצה מאוד, אינה חוששת למצוא עצמה במיעוט ונתונה לביקורת, ואינה מוותרת על ערכיה. המאמר של אתמול הפתיע ואיכזב. לא רק משום שיידוי האבנים לא יפתור את הבעיה הפלשתינית, אלא גם משום שיידוי האבנים אינו פנייה דיפלומטית לגיטימית אל האו"ם להכיר במדינה פלשתינית, או קריאה לפועלים פלשתינים להימנע מלבנות התנחלויות.

יידוי אבנים אינו "זכות וחובה מולדת" של הנשלטים אלא מעשה אלים, שעלול לגרום למוות, לנכות ולפציעה. עמירה סבורה שצריך ללמד להבחין "בין אזרחים לנושאי נשק, בין ילדים ללובשי מדים", אבל היא אינה כותבת איך בדיוק עושים את זה, בעיקר כשהשמש אינה מאירה. אדם מוסרי אינו יכול לקרוא קריאה שכזו, בוודאי לא להתלונן על הממשל הפלשתיני על כך שאינו מעודד זאת.

וזה גם לא חכם. הפגיעה הקשה ביותר במחנה השלום בישראל לאחר רצח רבין היתה פריצת האינתיפאדה השנייה, במהלך השיחות הרציניות ביותר שהתקיימו אי פעם בין ישראל לפלשתינים. אף אחד מאיתנו, במחנה השלום, לא היה מסוגל להסביר מדוע עלייתו הפרובוקטיבית של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, אל הר הבית הצדיקה, בעיני הפלשתינים, את האלימות ההיא. אם יהיו מי שישלמו את מחירה של האינתיפאדה השלישית, מלבד ההרוגים והפצועים משני הצדדים, הם המאמינים בשלום אצלם ואצלנו.

אל תיסחפי, עמירה. אפשר להגיע להסדר בין שני הצדדים. לא יידוי האבנים יביא לכך, אלא החלטת המנהיגים. וכפי שאמר הנשיא אובאמה - הם לא יעשו זאת בלי דרישה של עמיהם. המאמינים בשלום אינם רשאים להטיף לאלימות. גם לא ליידוי.