הסגנון הביס את המהות

"לאדם הלבן יש צל שחור" שרה חוה אלברשטיין, והשיר מתנגן בתודעתי מאז ההפסד של האדם הכתום דווקא, שאילו ידע להפסיד יכול היה לנצח, אישיותית, במערכה הזאת.

כי למה, בעצם, טראמפ מפסיד? על שום מה מוכרעים הקולות הללו בכהונה השנייה דווקא, שנחשבת בדרך כלל מובנת מאליה? על האישיות. על הגינונים. על הוולגריות. על השוביניזם. על הזלזול במדע. על חוסר הענווה. על כוחי ועוצם ידי. על קודים תרבותיים שהעולם מתגעגע אליהם, מתברר, כי איש מגניב שמזלזל במוסכמות ונמאס לו - כמו לרבים מאיתנו, מהפוליקלי קורקט - זה שלאגר. אבל לאורך זמן, וכשאין ציר מרכזי או איזושהי אמת מידה מובהקת של רסן, זה הופך מסוכן. ובמקרה שלפנינו הגבול היטשטש, וכך הוכרע הקרב.

כל מי שהיה פעם הליצן של הכיתה, מכיר את רגע ההתבגרות המפתיע, כשהחבר'ה לא בטוחים מתי אתה צוחק ומתי אתה רציני, ואם קצת אחר כך תרצה להיבחר למועצת התלמידים - זה לא ילך לך. כשטראמפ ביקר בלונדון וזלזל בהתחממות הגלובלית - לא היינו בטוחים אם הוא צוחק; ברגעי הבוז הראשונים שלו לקורונה - לא ידענו אם זה לס בתחפושת או שהוא באמת צוחק על המדע.

רגע התפקחותו של ליצן הכיתה הגיע, וכשהוא הגיע עוד נותרו לנשיא כמה חודשי הצלה, אבל עודף ביטחון עצמי, זחיחות וניתוק חסמו לו את שדה הראייה. כשהוא החליט לקיים עצרות על פי מיטב סגנונו הפומבי למרות הנגיף, הוא הדגים ניתוק. כשהוא דגמן פנים ללא מסיכה - הוא דגמן ניתוק. ואם נלך אחורה - אז גם כשמלניה התייצבה לצידו בראשית הכהונה וכולם ראו שהברבי יפה וגבוהה אך בודדה - היא דגמנה את הניתוק שלו, וזה הקרין על נשות העולם (כן, אלה שלא העזו להצביע להילארי) עד היום.

כשאדם כמו טראמפ - שבאופן אישי התוודעתי אליו לפני 20 שנה ב"סקס והעיר הגדולה" כשהוא יושב באותו פאב עם סמנתה והיא מחליטה לצאת לדייט עם מישהו אחר - מחליט ללכת על כל הקופה הפוליטית ולכבוש את הבית הלבן, הוא חייב להוכיח את עצמו יותר מכל אחד אחר. אתה מתחת לזכוכית מגדלת, וההגעה שלך לזירה צריכה להיות מגובה בתפיסות שמוכיחות את עצמן, וגם בפעולות. עבורנו הוא עשה דברים גדולים. עבור העולם, אני משערת, הוא ייתפס כעוד אחד שחיזק את האסוסיאציה בין ימין לבין גסות.

ויש גם התקשורת העוינת, לא המצאנו כלום. באמריקה, כמו בעולם כולו, חיכו לראות איך הנשיא הופך את הקערה על פיה ומראה שהוא מסוגל - כי תכלס, הוא כל כך מסוגל.

אבל הפינישים הרסו לו. כי כל פוליטיקאי שינפיץ אמירה מביכה - ימחלו לו. אבל כשזה בא ממי שמעז לומר אמת, ישר נותנים ברקע אפקטים של קרקס, ופסטיבל הדה־לגיטימציה לקראת הכהונה השנייה התחיל מיומו הראשון בתפקיד.

יידעו, אפוא, מנהיגינו: שוביניזם, וולגריות, גאווה, זלזול במדע - לא יחזרו לאופנה. אבל פוליטיקלי קורט גם לא.