בעידן הריבוי, הזהות שלנו מתפצלת למעגלי השתייכות רבים, אז מה זה משנה למי אני מצביע? • גם אם אוכל לקנות באיביי טנק במצב חדש כדי להגן עלי מאויבי, עדיין אזדקק לשכניי
בעקבות הטור של השבוע שעבר, פנה אלי אחד מן הקוראים וביקש לדעת "יאללה, מה אתה, ימני או שמאלני?"
תלוי באיזה יום אתה שואל, עניתי. זו לא היתה התחמקות. אף פעם לא חשתי שיש צד פוליטי אחד שבו נמצאת כל האמת והצד השני תמיד טועה, מה עוד שלאורך שנות חיי, המשמעות של מהו שמאל וימין השתנו והתחלפו תדירות. עמדות שפעם נחשבו לשמאל מובהק אומצו בצורה זו או אחרת על ידי הימין, ולהפך.
צילום: דויד פרץ
בהרבה מובנים חשתי שהנאמנות לרעיון אידיאולוגי מעורפל שכזה הוא כנאמנות של אנשים לקבוצת הכדורגל שאותה הם מעריצים. השחקנים והמאמנים מחליפים צדדים וקבוצות ללא הרף תמורת כסף, מאחורי הקלעים מסתחבקים ואילו הדבר היחיד שנשאר נאמן לרעיון המקורי של "הקבוצה שלנו" זו אהדת האוהדים השרופים.
גדלתי וחונכתי בבית יהודי דתי ומזרחי, שגם אם לא הסכים עם בחירות החיים של אחרים, עדיין הכיל וקיבל אנשים שחשבו אחרת ממנו. יש במשפחתי חרדים לדבר ומומחיות למגדר, רופאים ומאלפי כלבים, חובבי עומר אדם ומעריצי בטהובן, אנשים המצביעים בבחירות לאורך כל הקשת הפוליטית, אבל בשאר השנה הם בני משפחתי, חבריי ובני עמי. אנשים שאני אוהב לא רק בשל בחירות החיים שלהם, אלא בשל החיים שהם יוצרים מהבחירות אלו.
הכל טוב ויפה, אומר הקורא המתעקש, אבל האם אתה מכניס שני פתקים למעטפת הבחירות?
ודאי שלא, אך בכל מערכת בחירות מחדש, אני מתבונן על האפשרויות העומדות בפניי ומצביע אל המפלגה שאני חש שאנשיה יאכזבו אותי כמה שפחות. יאכזבו? כן, בוודאי, אין בי אשליות, הבטחות בחירות הן תמיד חלומות על שלל מציאויות מומצאות וספק אפשריות. מרגע שנבחר, יודע כל פוליטיקאי שאופי עבודתו מחייב אותו לאכזב את מצביעיו. במציאות אין מספיק מקום לכל החלומות המתנגשים. בסוף מישהו צריך לקבל החלטה שלא תמצא חן בעיני רבים. יתר על כן, גם אם בחרתי במפלגה זו או אחרת, אני מתקשה לראות בהצבעה שכזו חתונה אידיאולוגית וקתולית מכאן ועד הנצח, בכל זאת יהודי אחד עם הרבה דעות.
באם נחה דעתו של הקורא התמה או לא, אינני יודע, אך שאלתו הובילה אותי לחשוב על חשיבות והתפוררות הדברים שמגדירים את זהותנו כשיוך פוליטי. "מי שאינו עסוק בלהיוולד מחדש, עסוק בלמות", שר בוב דילן, וזהות תמיד השתנתה והתרחבה תדירות. אך מאז חדרה מרשתת המידע לחיינו, הדילמה הזהותית שלנו הוכפלה אלפי מונים. מטבע הסקרנות האנושית לשלל נדבכים ומבוכים, בכל רגע הזהות מתפצלת לעוד ועוד מעגלים ותתי־מעגלי השתייכות. אבא פגום ואבא גנוב, חובבי היסטוריה בקטנה ותולדות המוזיקה במאה העשרים, ממים של שרברבים ולקטי במבה פרא. העולם הווירטואלי הוא היכל התענוגות עם כל האפשרויות לדקדק ולזקק את מרכיבי הזהות שלנו עד קיצה.
לפני עשרים שנה, בתחילת עידן המידע, חגגתי את הריבוי הזה עד תומו, בכל יום הלכתי אל עבר אותם דברים נדירים שחשתי קרוב אליהם ואף פעם לא מצאתי מענה לסקרנותי בשכונתי, בעירי או בארצי. לאט־לאט מצאתי את עצמי מתנתק יותר ויותר מסבך המציאות הישראלית, וחי את הווירטואלי שבמסך הרבה יותר מאשר את מה שנמצא מחוץ לדלת הבית.
הדאגה האמיתית החלה כשהתבוננתי במסעות היו־טיוב של בנותיי הקטנות. הן גדלות בעולם שבו מוזיקת פופ קוריאנית עשירת צבעים מתחרה בפיוטים רכים מבית סבא, וזאטוטות המייצרות סליים מאוסטרליה מתחרות על תשומת הלב מול קולעות צמות מקניה. העובדה שהן חושבות שהאלווין הוא חג מגניב וממש לא כמו פורים, מבהירה שהעולם שלנו הרבה יותר שטוח מעגול, ולפני שאתם צולבים אותי כקונספירטור, אבהיר שהכוונה לשטוח מבחינה תרבותית. שכן בשפע תרבותי שכזה, ברור לנו מדוע לעיתים הזהות העולמית נדמית כמתנגשת ומאיימת על המקומית. איך יוכל שכני להתחרות בשיח המשמעותי שלי עם חברי כאח לי מדנמרק, שכמוני חובב סינטיסייזרים אנלוגיים?
צילום: דויד פרץ
מצד שני, בסופו של יום ומסך, גם בתקופת בידוד וסגר שכזו, אל לנו לשכוח שעם שכניי אני חולק גינה, פח זבל, בדיחות שחוקות, יוקר מחיה ובעיקר את עושר הקרבה. ואלו הדברים שהופכים אותנו לחברה אחת - התרבות המשותפת.
מרגע שכל אחד שרוי באתריו ובענייניו הפרטיים, מדורות השבט כבות אט־אט בשולי הרייטינג, או אז בשתיקה דיגיטלית עולה איום של אמת על היותנו חברה אחת ולא איי חברות בים המידע, דווקא בעולם השטוח שבו אנו חיים תרבותית, שבו גבולות חיינו נעים בין אתר נקסט לעלי באבא, המציאות הלוקאלית לא קלה ועדיין שרויה תחת מתקפה וכדי להתמודד עימה צריך להחזיק בעמדה מורכבת, לחגוג את הריבוי מתוך חיזוק המצוי.
בסופו של יום, גם אם אוכל לקנות באיביי טנק משומש במצב חדש כדי להגן עלי מאויבי, עדיין אזדקק לשכניי. שכן אין טייס בשמיים בלי שליח מהסופר, ואווילית ככל שתהיה, אין חברה משותפת בלי תרבות משותפת והיכולת להמר יחד מי הזמר שמאחורי המסיכה.
"הכי בטוח - במדבר הפתוח!" כך כותבים אנשי "פדרציית התיירות העצמאית בנגב", ארגון שהוקם על ידי שלל העוסקים בתיירות ברחבי הנגב. אנשי הארגון לא הסתפקו רק בכרוזים מעוצבים ובדף בפייסבוק, והחליטו לשבור את הגבולות הווירטואליים.
לפני כשבועיים הכריזו על הקמת מדינה חדשה, מקום ההכרזה: קבר בן־גוריון במדרשת שדה בוקר. אופן ההכרזה: פרודיה על "פה בארץ חמדת אבות", שירם העתיק של ישראל דושמן וחנינא קרצ׳בסקי. אין ספק שאת ההיסטוריה הציונית הם מכירים היטב.
צילום: דויד פרץ
מובילי המחאה רואים בצעד זה מהלך ראשוני בניסיון לשינוי מדיניות מהותי בהמשך. "המשמעות של הקמת הפדרציה היא כדי לדרוש מהמדינה שלא להתייחס למרחב הזה כמו לשאר האזורים בארץ, ולו מהסיבה שמדובר בשטח הכי עצום במדינת ישראל".
כל מי שמכיר את דרכי הדרום ואת מיעוט האפשרויות להשתכר בו, מבין את עומק החולות הטובעניים שאליהם נקלעו עסקי התיירות בישראל בכלל ובדרום בפרט. בחודשי בין הסגרים ביולי ואוגוסט, המה דרום המדינה מתיירות פנים, אך סגר החגים שמט את הקרקע ושוב התיירנים בדרום מוצאים את עצמם מול מרחבים ריקים ובעיקר תוהים מדוע זה חייב להיות כן. אם יש מקום שבו אפשר לקיים חוויית תרבות ונופש - גם בתקופת מגיפה עולמית - הוא מצוי במרחבים הפתוחים בנגב.
די בשיטוט אקראי בכבישי הדרום בסופי השבוע כדי לראות שגם עם ישראל מבין את המצב לאשורו, והוא יוצא לטייל במרחבים הפתוחים והלא מידבקים של הנגב, אם זה בעינות מלאי מים גם בסוף הקיץ או בחיפוש אחר תיירות חורף באזור החם של המדינה.
כך או אחרת, ראוי שמשרד התיירות ומשרדי הממשלה לא יראו ביוזמה הזו עוד הפגנה וירטואלית חסרת משמעות ויאפשרו את קיום התיירות בדרום בתקופה זו, שכן כל העניין הוא לשתות משהו חם בלב מדבר.
הדבר האחרון שאנו צריכים זה להוסיף לזה גם החתמת דרכון בכניסה למצפה רמון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו