"איך את לא מתביישת לתת במה למשפחת רבין", נשאלתי לא מעט לאחר פרסום הראיון שלי עם נעה רוטמן. פיד ימין שלי לא שכח ולא סלח. לרוב המגיבים הספיקו הכותרת או התמונה כדי לציין שהם לא סובלים את משפחת רבין, להעלות באוב זיכרונות קשים מימי הסזון של 95' ולהיזכר שפושעי אוסלו לדין.
האלימות תחזור על עצמה. נרות נשמה לזכר רבין // צילום: גדעון מרקוביץ
נכון, יש גם את הקורא הממוצע, הישראלי הנורמלי־לכאורה, שלא רץ להשמיץ ואפילו טורח לקרוא את הכתבה, אבל היה משהו בלתי צפוי בעוצמת התגובות שעורר כפתור ה"רבין" בקרב מחנה הימין. סקר בלתי מקצועי שערכתי בקרב המגיבים העצבניים מעלה כי אין מדובר בשוליים הסהרוריים של הגרעין הקשה של הימין הקיצוני, אלא באנשים רגילים לגמרי. גדודי הימין העממי, אפילו לא מתנחלים.
איך זה? אולי שנות השלטון הימני גרמו לימין הפופוליסטי, ולא האידיאולוגי, להרגיש בעל בית מבחינת היחס לשמאל: הם סובבים בטוויטר ומתרשמים שלא חייבים לעשות הצגה של כבוד ביום הממלכתי של רצח רבין אם רואים בו סתם יום זיכרון למישהו שמאלני, ולך תסביר להם שב־95' "שמאלני" היתה האופנה ולא הקללה. שמדובר בהשקפת עולם ושגם אם השמאל בז לך כימני ראוי שתכבד אותו כשמאלני.
שנות השלטון הימני גרמו לימין הפופוליסטי, ולא לשדרה האידיאולוגית, לזלזל ביריבים הפוליטיים ולנקום בהם על מה שפעם מפא"י עשו לימין - לא כולם זוכרים את סתימת הפיות המיתולוגית, אבל גם אם כן - הם לא נוקמים במפא"י, הם נוקמים במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. "מה את נותנת במה למשפחת רבין", שאלו אותי מנאצים, ולא חשבו להפוך את המילה רבין ולשבץ במקומה את השם נתניהו, גנדי־זאבי או שמות רבים אחרים שידעו ההדר הז'בוטינסקאי הרמוס וחלוצי גוש אמונים. ההשתקה ההיא היתה שלב נורא בתהליך בניית המדינה, אך מה שדורש הימין הפופוליסטי הוא רגרסיה כוחנית, צניחת־גאולתנו, עם שוונג פי עשרה מאז. בהמיות אמריקנית תופסת שם בקלפיות, לאקלים שלנו זה לגמרי לא בריא.
הימין עלה לשלטון מעט לאחר רצח רבין ומאז, רוב הזמן, הוא שם. נכון, הליכוד גירש את גוש קטיף וצפון השומרון ולא יודע להיות ריבון אבל איך שלא נסתכל - השמאל כגוש פוליטי לא שולט במדינת ישראל כבר זמן רב. אז מדוע דווקא מחנה הימין הופך את היורצייט האפור לפסטיבל, מצווח ולא נוהג באיפוק ובכבוד כלפי המנוח, ובאבירות של מנצחים כלפי המחנה היריב? אולי, כי דווקא השבוע בני גנץ חתם על אישור לפנות את חאן־אל אח'מר כשביבי עדיין לא בעניין; אולי כי גם השבוע נתניהו חרד לשלומו האישי ולא לזיכרון הלאומי; ואולי באלימות כמו באלימות - הסיבה לא חשובה, והכל מתחיל בתודעה.
אז נכון, באולפן שישי מציגים פאנלים לא מאוזנים. וגם בכלי תקשורת אחרים יש נטייה ותיקה כזאת. המצב השתפר, לא מושלם, אבל בראייה היסטורית מי שסותם את הפה לאחרים - נפגע.
אז בואו נביט בעצמנו: אם חצי יובל לאחר האסון הלאומי המדובר, בימין מטיפים בעד סתימת פיות - לא למדנו כלום. ואם לא למדנו דבר, האלימות תחזור על עצמה. לכל הכיוונים. תמיד שמעתי שמאלנים שאומרים את זה וחשבתי שהם סתם אנטישמים, אבל היום, כשאני שומעת בי"ב בחשוון אנשים שמנסים בכוח למחזר את רחל אמנו (מתי תקלטו שהיא מתה יום לפני רבין ולא באותו מועד?) על חשבון התודעה הלאומית, אני מבינה שכל עוד לא נלמד לקרוא כתבות עד הסוף, כדי לשמוע את הנכדה של רבין מכה על חטא הריקנות החילונית שהיא עצמה חווה, ולא להגיב ישר בטוקבק שמרגלית הר־שפי נפגעה הכי הרבה מהרצח, האלימות תחזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו