כשהליברליזם במצור, היהודים בבעיה

לאדם המבקש להתהלך כיום בדרך הליברליזם הלאומי נדמה לעיתים כי הוא בודד במועדו. בעולם של קיטוב בין ימין הולך ומקצין לשמאל פרוגרסיבי המאבד את האיזונים והבלמים, הולכים ומתמעטים הקולות הליברליים המתונים שאינם מבקשים לשפוך את התינוק עם המים. נראה כי מעטים יותר מאי פעם חפצים ביצירת מרכז ישראלי, מעין "הייד פארק" לאומי שימשוך את השיח הציבורי הישראלי אל המרכז ולא אל הקצוות.

אלא שאנו הישראלים איננו לבד. במאמר שפרסמה הפובליציסטית בארי וייס ב־15 באוקטובר במגזין "טאבלט", המזוהה לרוב עם זרמים שמרניים בקרב יהדות ארה"ב אך נקרא גם בידי קהלים רחבים יותר, היא ניתחה את משבר הליברליזם ואת השפעתו על יהדות אמריקה.

וייס, לפנים בעלת טור ב"ניו יורק טיימס", היא מתנגדת ידועה לזרם הפרוגרסיבי. הזרז למאמרה היה ההחלטה של חברת הקונגרס הפרוגרסיבית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז לבטל את השתתפותה באירוע לזכרו של יצחק רבין ז"ל - החלטה תמוהה במבט ראשון, אך מובנת ביותר לנוכח האלקטורט שלה, הגורס מיסודו ש"ציונות היא גזענות", וכלל לא משנה באיזו ציונות מדובר. "הפסיקו להיות המומים", קוראת וייס ליהודי אמריקה. רק כך ניתן יהיה להיאבק בדה־לגיטימציה שנעשית כיום בציבורים רחבים לישראל בפרט ולקיום יהודי מובחן בכלל.

"כדי להבין עד כמה עצום השינוי שאותו אנו חווים", כתבה וייס, "קחו רגע כדי להבין את אמריקה כפי שרובם המכריע של היהודים האמינו שהיתה - וייתכן שהניחו שתמיד תהיה. היא היתה ליברלית... במובן הכי רחב ואמריקני של המילה: האמונה שכולם שווים מפני שנבראו בצלם. האמונה בקדושת היחיד על פני הקבוצה או השבט. האמונה שתפקיד החוק - והשוויון בפני החוק - היא יסוד מוסד לחברה חופשית.

האמונה שהזכות להליך הוגן ושחזקת החפות הן טובות ושאלימות ההמון היא רעה. האמונה שפלורליזם הוא מקור כוחנו; שסובלנות היא סיבה לגאווה; ושחופש המחשבה, האמונה והביטוי הם יסודות הדמוקרטיה".

המסקנה של וייס היא אחת: "הליברליזם האמריקני נמצא תחת מצור. יש אידיאולוגיה חדשה המתחרה בו כדי להחליפו". שמות שונים ניתנו לאידיאולוגיה זו, ובהם "אנטי־גזענות", "צדק חברתי" ו"האידיאולוגיה היורשת", כלומר יורשת הליברליזם. אידיאולוגיה זו, הסוברת כי בין תרבויות לא יכולים להתקיים הבדלים משמעותיים, מאיימת על קיום יהודי מובחן - שהרי "בעצם קיומנו ממש, יהודים חותרים תחת החזון של עולם ללא שוני".

לא בכדי טוענים רבים מתומכי האידיאולוגיה ה"אנטי־גזענית" כי הציונות היא קולוניאליזם ומבליגים על ביזת עסקים יהודיים מפני ש"היהודים הם פני ההון"; יהודים נתפסים פתאום כ"לבנים" לכל דבר, ויש אף המגמדים את השואה לכדי "פשע של לבנים כלפי לבנים". וייס מתארת כיצד תלמידים יהודים, לרבות כאלה המזוהים עם השמאל, חשים מאוימים מצד קבוצות רדיקליות בקמפוס, למשל "Students for Justice in Palestine". יש גם מי שמרגישים כי עתה, לא רק הציונות נתפסת כגזענית בידי ה"אנטי־גזענים" - אלא גם היהדות עצמה. דברים דומים שמעתי גם מכמה וכמה תלמידים יהודים שבהם נתקלתי רק לפני פחות משנתיים, בעת שלימדתי היסטוריה יהודית בבלומינגטון, אינדיאנה.

יהודי ארה"ב כרתו ברובם ברית איתנה עם הליברליזם, שהכיר בייחודם וגם אִפשר להם לפרוח וללבלב בארץ שהיתה להם לארץ מקלט. אך עתה, כשהליברליזם הקלאסי מצוי תחת מצור, דומני כי המחנה הליברלי המתון בקרב יהדות ארה"ב נדרש להחליט היכן הוא ממקם עצמו אל מול תופעות אלו. האם הוא יבחר להיאבק באידיאולוגיה ה"אנטי־גזענית" לכאורה, בהיותה מאיימת על אושיות הקיום היהודי הנבדל בצפון אמריקה? ללא קשר לתוצאות הבחירות לנשיאות, יהודי ארה"ב, ובוודאי הציונים שבהם, יצטרכו במוקדם או במאוחר לעשות את הבחירה שלהם. 

ד"ר תמיר קרקסון חוקר ומלמד היסטוריה יהודית באוניברסיטאות בן־גוריון והעברית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו