ישראל מוכרחה להשמיע קול מוסרי

אין זה סוד שעם חתימת "הסכמי אברהם" הפכה ישראל משחקנית משמעותית בזירה האזורית והגלובלית, גם לשחקנית נחשקת. אך במלל הרב על המעמד המדיני החדש נשכח היבט אחד, שאפשר לתמצתו במשפט המפורסם של ספיידרמן: "עם עוצמה גדולה באה גם אחריות גדולה". כוונתי לפן המוסרי של אחריות לתיקון העולם, ולכך שישראל כבר מזמן אינה מדינה שצריכה לחשוש להביע עמדה ערכית בסוגיות בינלאומיות. 

קחו לדוגמה את המתרחש בבלארוס. שלושה חודשים מפגינים שם מיליוני אנשים נגד הטרור שמטילה המדינה על אזרחיה לאחר זיוף הבחירות. מדינות האיחוד האירופי הטילו סנקציות והחזירו שגרירים, בריטניה וקנדה נקטו עיצומים, גם ארה"ב גינתה. וישראל - הס מוחלט. תחת זאת, היא מעמידה פנים שדבר לא קורה, אחרת קשה להבין, למשל, מדוע לא עוכבה הגשת כתבי המינוי של השגריר החדש למשרד החוץ במינסק.

בלארוס היא רק דוגמה. את ההתערבות של ישראל בענייני העולם אפשר בזהירות לתחום רק למקרים שבהם אין חשש להבעת עמדה שתעורר אנטגוניזם או אפילו סיכונים זניחים. נהיה הראשונים לשלוח מחלצים להריסות ברעש אדמה בטורקיה או לפתוח בתי חולים לנפגעי הוריקן בהאיטי - ואין להמעיט מערך הסיוע ההומניטרי הזה. אבל כאשר מתבצע רצח עם ביזידים בצפון עיראק או שאסד מרעיל את אזרחיו בנשק כימי, ירושלים דוממת. למה, בעצם? 

הטענות שמושמעות נגד התערבויות כאלה באות לרוב מתחום הריאל־פוליטיק: מדוע לישראל לסכן את האינטרסים שלה ללא רווח ברור? על כך אפשר להשיב: האם אלה השיקולים היחידים שצריכים להנחות את המדיניות? האם ראוי שיהיו השיקולים הבלעדיים? וכעת, האם מדינה, שרואה בעצמה מעצמה ומציגה עצמה כך כלפי העולם, יכולה להרשות לעצמה מדיניות שמנוהלת מתוך הרצון "לא להסתבך"? האם הדבר מעיד על עוצמה - או לאו דווקא?

אם ישראל אכן מעצמה, אל כוח המיקוח הצבאי והכלכלי שלה צריך להתלוות גם עמוד שדרה מוסרי, כדי שלא נהיה לכוח שהצדקתו בעצם קיומו. אגב, גם בפן הזה יש שיקול ריאלי לחלוטין: איך נוכל להלין על חוסר הגינות כלפינו במוסדות הבינלאומיים, אם איננו מסוגלים למינימום של הגינות? ואם איננו משמיעים אפילו ציוץ - למשל, בסוגיה הבלארוסית - האם לא נפסיד מכך שהבלארוסים יזכרו כיצד נהגנו? כשב־1914 עצרה משלחת של הציונים הכלליים והיישוב את המגעים עם ראשי הערבים בפלשתינה לטובת עוד מגעים עם הסולטן, העיר אחד מראשי המשלחת הערבית: "זכרו היטב, רבותיי הציונים. הממשלות חולפות, אך העמים נשארים". סיכויי ההישרדות של ישראל לא היו פוחתים אם המדינאים שלנו היו נזכרים מדי פעם שיש להם גם אחריות כלפי האנושות, ושבמכלול השיקולים לא הכל מכונס בסל של רווח והפסד. 

יתרה מזאת, איך אפשר להבין ולהצדיק שדווקא אנו, עם שכמעט אבד בכבשנים, מסוגלים לשתוק מול זוועות שמבצעות מדינות אחרות נגד אזרחיהן? קל וחומר, שלא אדבר על סטנדרט מוסרי גבוה יותר – לא רק כביטוי ללקחי הקורבן אלא גם כדי להיות מגדלור לאנושות, ברוח חזונו של הרצל; כדי שגם ברמה המדינית נוכל לצקת תוכן לביטוי "אתה בחרתנו מכל העמים" - והלא אין רק הכוח אלא גם בחירה נושאת עמה אחריות גדולה, - כן, גם כלפי אחרים ולא רק כלפי הבוחר או כלפי עצמנו פנימה. "הלא כבני כושיים לי אתם, בני ישראל", כדברי האל בפי הנביא עמוס. והרי כולנו יודעים שסיכויי ההישרדות של ישראל לא היו פוחתים אם המדינאים שלנו היו לפחות מדי פעם נזכרים שיש להם גם אחריות כלפי האנושות, ושבתוך מכלול השיקולים והערכים, לא כולם מכונסים בסל של רווח והפסד. 

ישראל היא מעצמה, ועם הכוח באה גם אחריות גדולה. כדאי שנתחיל להפנים - ולפעול בהתאם. המעמד מחייב.