אזרחים רבים, כמו גם נבחרי ציבור, אוהבים לקטלג תופעות שונות בשוק כ"כשל שוק". רוב ה"כשלים" שהם מצביעים עליהם אינם באמת כאלה, בדרך כלל מדובר ב"כשל רגולטורי". הכשל הרגולטורי הגדול ביותר בכל הדמוקרטיות נובע מהיוקרה המיוחסת למחוקקים פעילים, שבאצטלה של "דאגה לציבור" משיתים עליו עוד ועוד עלויות ופוגעים בצמיחה בכלל. למחזר, להשיב במהירות לטלפונים, לסמן מגוון סימונים וערכים תזונתיים... כל ההוראות הללו נראות כמו חסרות כל עלות. התועלת מהן גלויה לעין, וכשהמחיר סמוי - נוצר הכשל. אבל הסמוי קיים והוא מתבטא בעלויות נוספות ובפגיעה בעסקים, והעלויות מטבען מתגלגלות ליחיד שמשלם אותן - הצרכן.
נדבך נוסף לכשל הזה הוא שבעלי עסקים רחוקים מאוד מהעיסוק הפוליטי - עסקים מגיבים ברגליים. הם עוברים למקום אחר, הם סוגרים... הם לא מתלוננים. וכך הרגולציה הרעה לא מותירה עקבות. היא הורגת בשקט. היא נראית במחירים היקרים, במספר העסקים שנסגרים, ברווחיות העסקים - אלא שאת כל אלה תמיד אפשר לייחס לגורמים אחרים. וכך המחוקקים יכולים להיתפס כלוחמי צדק ורודפי טובת הלקוחות, כשלמעשה הם אלה שתורמים ליוקר המחיה ופוגעים בנכס החשוב ביותר של הכלכלה -הצמיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו