הפנקס האדום של רגב

גדלתי על סיפורי "הפנקס האדום" בשבט דבוש האשקלוני, פרקטיקה ידועה לשמצה שייצגה את הרע בשלטון מפא"י. בתור יוצאי לוב־דתיים־מצביעי ימין־תושבי פריפריה, נרמסנו בידי השלטון. הניסיון לאיים על הפרנסה, הדבר הבסיסי ביותר במשפחה ברוכת ילדים ומעוטת אמצעים, לא נשכח לאורך שנים.

האיום של מירי רגב על אייל ברקוביץ' הוא העתק חיוור ועלוב של אותה הפרקטיקה. כוח השמור לרעת בעליו. האיום הזה מצטרף לסימנים עמוקים של סיאוב שלטון הליכוד. מי שבאו בשם השחרור, הפכו מדכאים. מי שבאו כנגד האיום על הקיום העצמאי של משפחתי, מאיימים בעצמם.

המשפחה שלי העריצה את דוד לוי על זה בדיוק. הוא היה סמל השחרור. מי שהיה תלוי בחסדי לשכת התעסוקה בבית שאן, לאחר עלייתו ממרוקו, והוציא את לחמו בעבודה בבניין, הפך למנהיג. אבל ללוי, חשוב לזכור, היתה תקרת זכוכית. מתברר שהשתמשו בו. הוא היה בעיני נסיכי הליכוד "קוף שירד מן העצים", לדבריו. אין אפוטרופוס לגזענות ולהתנשאות. מתברר שכוח ממושך ובלתי מרוסן הופך להיות כוח מושחת ומשחית.

לתורה יש עמדה ברורה בעניין. ספר דברים קובע שלוש מצוות לא תעשה חמורות למלך: לא ירבה לו סוסים; לא ירבה לו נשים; ולא ירבה לו ממון. היפוך מוחלט של שלושת ה־כ' של מיקי זוהר. התורה מבינה את ההתמכרות לכוח של מנהיגים, וקובעת ריסון כפוי.

יש טיעון חזק מול כל מה שכתבתי: המהפך. אם אמנם המשפחה שלי באשקלון, כמו גם צאצאי הפנתרים השחורים במוסררה, באר שבע וטבריה, קיבלו חלק מהכוח הזה, אולי זה היה שווה? אולי ההתנשאות של הליכוד היא מחיר נסבל, תמורת מהפך בסדרי העדיפויות?

העובדות מראות אחרת. שדרות עירי, הזוכה לחיבוק הצהרתי של ראש הממשלה ומנהיגות הליכוד, משתרכת עדיין בתחתית טבלת מקבלי הבגרות המצטיינת. השכר הממוצע בנגב הוא כחצי מהמרכז, ותוחלת החיים של אנשי הפריפריות נמוכה בארבע שנים מזו של התל־אביבים.

גם צמיחת מעמד בינוני מזרחי, אחרי 70 שנות, מפספסת את המשימה של משפחת דבוש מאשקלון. כשיאיר נתניהו כותב שהאשכנזים הם "עדה דפוקה", הוא מנסה לשדר עממיות מעושה ולשים את עצמו במקום "הנכון" במאבק המזרחי־אשכנזי. הוא רק מראה בורות, במקרה הטוב, בכל הנוגע למאבק המזרחי.

המאבק של יוצאי ארצות ערב בישראל, מוואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים ותנועות האוהלים, לא היה אף פעם מאבק לרמיסת "האשכנזים". זהו מאבק לצדק ושוויון הזדמנויות. מאבק לטובת מקום לכולם. לבוזגלו מדימונה, לאל־הוזייל מרהט ולאלכסנדרוב מנוף הגליל. המגוון התרבותי הישראלי יכול להיתרם גם מהטוב והיפה של יוצאי אירופה וצפון אמריקה. למעשה, המהלך של ראיית התרבות הזו כעומדת לצד אחרות ולא מייצגת ישראליות "חסרת צבע", הוא־הוא המהלך המשחרר. רמיסת "האשכנזי" כשלעצמה לא תועיל דבר, מלבד הזנת המעגל שרמס את משפחתי חסרת "הפנקס האדום". רוח גבית לשרה שמאיימת על המעז לבקרה, היא רוח גבית לעיוות המתמשך. העבריות של אברהם צמחה מעמידה כנגד הכוח. "כולם בעבר אחד ואברהם בעבר אחר". בואו נמשיך את אברהם ושרה קדמונינו.