"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לראות מעבר לעקומה

,עודכן

כבר תקופה שמתגנבת אלי תחושה עמומה של אובדן פרופורציה. הקורונה היא מחלה איומה וקטלנית, אין שאלה בכלל. ובמקביל, שאר מערכות החיים קורסות מול עינינו ואנחנו מושכים בכתפיים, מאפשרים לעוד משפחות להגיע לסף מצוקה, לעוד אנשים להידחף אל זרועות הייאוש, למערכת הכלכלית להשתתק, למערכת החינוכית לפשוט רגל, למערכת הרווחה להרים ידיים - והכל בשם המאבק בקורונה.

מתוך רצון אמיתי וחשוב לשמור על מערכת הבריאות, אנחנו יוצרים מעגלים מבהילים של עוני ואבטלה - שידועים כגורמים לתחלואה ולתמותה. חבר קרוב שמע מרופא המשפחה שלו על עלייה חדה במספר האנשים שניגשים למרפאות עם תסמינים פיזיים של לחץ וחרדה, ונדמה שכל כך בקלות זנחנו את התפיסה שרואה באדם בריא יותר מאשר סך התפקודים הפיזיים שלו; שישנם היבטים נפשיים ומנטליים שהם לא פחות קריטיים לבריאות הפרט והציבור. גם כשהקורונה לבדה כובשת את הכותרות, בכל זאת חשוב להזכיר שבריאות הנפש אינה פריבילגיה או פינוק. דיכאון, חרדה, מתח נפשי גבוה - והכל במעגלים רחבים כל כך - גם הם עולים לנו ביוקר, הן במשאבי בריאות והן בחיי אדם.

לפני כמה שבועות פרסמה עו"סית של אחת מקופות החולים פוסט מעורר מחלוקת על מלוניות הקורונה. מה שתפס את תשומת ליבי היה דווקא הערה שולית לחלוטין: "אולי כולנו פועלים מתוקף איזו אינרציה ולא מרימים ראש לראות את העיוות", היא כתבה. "איך זה שלמערך האדיר הזה יש כסף - מלונות, שינוע למלונות, וביום־יום אין לי שקל להציע לחולי דיאליזה או סרטן על נסיעות לטיפולים מעבר לסל הבריאות. היתה לי חולת דיאליזה בודדה שנסעה בשני אוטובוסים שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה ולא יכולתי לסייע לה, ופה... אינסוף תקציב. מאיפה?" זה, על קצה המזלג, לב העניין.

מחוץ למחלקות הקורונה - שמתבצעת בהן עבודת קודש, באמצעות צוותים רפואיים שהם מופת של מסירות נפש - ממשיכים החיים להתנהל, המצוקות להצטבר, והמשאבים האישיים והציבוריים הולכים ואוזלים. האיזון הנדרש בין מצב החירום הנוכחי לבין מצבי חירום שעלולים להתפתח ממנו, או שקיימים במקביל אליו - הופר מזמן. כבר חודשים שעמותות הסיוע לנזקקים קורסות מעומס, שיש עלייה בצריכת חומרים ממכרים, שהאלימות במשפחה גואה, שבני נוער נושרים ממסלול החיים הנורמטיבי; עד מתי נחשוב שיש לגיטימציה להמשיך ולהתעלם מכל אלה, להמשיך לדחוק אותם מטה בסדר העדיפויות הציבורי?

לא נעים לכתוב מילים כאלו בתקופה שבה כולנו נדרשים במיוחד לחוסן ולסולידריות. אני לא רוצה להחליש. אני רק רוצה, כמו כל אזרח ואזרחית במדינה הזו, לדעת שאחרי שנעבור את המנהרה הארוכה הזו - לא נגלה שהשארנו הררים של חורבן. שהטיפול בקורונה לא יהפוך לדוגמה עגומה למשפט המופתי "הניתוח הצליח, החולה מת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר