לראות מעבר לעקומה

כבר תקופה שמתגנבת אלי תחושה עמומה של אובדן פרופורציה. הקורונה היא מחלה איומה וקטלנית, אין שאלה בכלל. ובמקביל, שאר מערכות החיים קורסות מול עינינו ואנחנו מושכים בכתפיים, מאפשרים לעוד משפחות להגיע לסף מצוקה, לעוד אנשים להידחף אל זרועות הייאוש, למערכת הכלכלית להשתתק, למערכת החינוכית לפשוט רגל, למערכת הרווחה להרים ידיים - והכל בשם המאבק בקורונה.

מתוך רצון אמיתי וחשוב לשמור על מערכת הבריאות, אנחנו יוצרים מעגלים מבהילים של עוני ואבטלה - שידועים כגורמים לתחלואה ולתמותה. חבר קרוב שמע מרופא המשפחה שלו על עלייה חדה במספר האנשים שניגשים למרפאות עם תסמינים פיזיים של לחץ וחרדה, ונדמה שכל כך בקלות זנחנו את התפיסה שרואה באדם בריא יותר מאשר סך התפקודים הפיזיים שלו; שישנם היבטים נפשיים ומנטליים שהם לא פחות קריטיים לבריאות הפרט והציבור. גם כשהקורונה לבדה כובשת את הכותרות, בכל זאת חשוב להזכיר שבריאות הנפש אינה פריבילגיה או פינוק. דיכאון, חרדה, מתח נפשי גבוה - והכל במעגלים רחבים כל כך - גם הם עולים לנו ביוקר, הן במשאבי בריאות והן בחיי אדם.

לפני כמה שבועות פרסמה עו"סית של אחת מקופות החולים פוסט מעורר מחלוקת על מלוניות הקורונה. מה שתפס את תשומת ליבי היה דווקא הערה שולית לחלוטין: "אולי כולנו פועלים מתוקף איזו אינרציה ולא מרימים ראש לראות את העיוות", היא כתבה. "איך זה שלמערך האדיר הזה יש כסף - מלונות, שינוע למלונות, וביום־יום אין לי שקל להציע לחולי דיאליזה או סרטן על נסיעות לטיפולים מעבר לסל הבריאות. היתה לי חולת דיאליזה בודדה שנסעה בשני אוטובוסים שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה ולא יכולתי לסייע לה, ופה... אינסוף תקציב. מאיפה?" זה, על קצה המזלג, לב העניין.

מחוץ למחלקות הקורונה - שמתבצעת בהן עבודת קודש, באמצעות צוותים רפואיים שהם מופת של מסירות נפש - ממשיכים החיים להתנהל, המצוקות להצטבר, והמשאבים האישיים והציבוריים הולכים ואוזלים. האיזון הנדרש בין מצב החירום הנוכחי לבין מצבי חירום שעלולים להתפתח ממנו, או שקיימים במקביל אליו - הופר מזמן. כבר חודשים שעמותות הסיוע לנזקקים קורסות מעומס, שיש עלייה בצריכת חומרים ממכרים, שהאלימות במשפחה גואה, שבני נוער נושרים ממסלול החיים הנורמטיבי; עד מתי נחשוב שיש לגיטימציה להמשיך ולהתעלם מכל אלה, להמשיך לדחוק אותם מטה בסדר העדיפויות הציבורי?

לא נעים לכתוב מילים כאלו בתקופה שבה כולנו נדרשים במיוחד לחוסן ולסולידריות. אני לא רוצה להחליש. אני רק רוצה, כמו כל אזרח ואזרחית במדינה הזו, לדעת שאחרי שנעבור את המנהרה הארוכה הזו - לא נגלה שהשארנו הררים של חורבן. שהטיפול בקורונה לא יהפוך לדוגמה עגומה למשפט המופתי "הניתוח הצליח, החולה מת".