יצאתי להפסקה תל־אביבית

"האם אתם עדיין מתגוררים בירושלים?" כך נשאלנו לא אחת זוגתי אורה ואני. התרשמנו כי מענה חיובי נתקל בהבעת פליאה. על מה ולמה? האם שנות חיים רבות של מגורינו בירושלים, משולות לגלות בארץ גזירה? לא ולא. לפני חודשים אחדים הציבה עיריית הבירה ברחבי העיר שלטים ועליהם נכתב: "ירושלים זה חו"ל". בעיני פרנסי העיר, זכותה של ירושלים עומדת לה רק על שום היותה משולה למעין חו"ל. כך, מקווים בעירייה, יגיעו לעיר עוד ועוד תיירי פנים ותיירי חוץ. הם משתוקקים לבלות חופשה בחו"ל, ומעתה, אין להם צורך להרחיק טוס. גם לא לקפריסין אלא רק לחו"ל, וירושלים שמו! 

השבוע רעייתי ואני נעקור מירושלים למדינת תל אביב. את תחנות החיים לאורכן של עשרות שנים של מגורים בירושלים, לא נשכח. מהראשונות מקרב התחנות והחשובה שבהן היא דירה צנועה שבה השיא אותנו "רב האסירים", הרב אריה לוין זצ"ל. הוא השיא גם את הוריי. בירושלים נכלא אבי המנוח בבית הסוהר על כי נאבק בשלטון המנדט. בירושלים היתה זוגתי, לימים יקירת ירושלים, שותפה לייסוד מכון ירושלים לחקר מדיניות, ואף ניהלה אותו במשך שנים רבות. 

בעזיבת העיר אנו מצטרפים למאזן של הגירה שלילית מירושלים. יותר מ־6,000 עוזבים, זהו המאזן לשנת 2019, בין המתיישבים בעיר לבין עוזביה. הרוב הגדול של עוזבי העיר הם צעירים, כ־67 אחוזים. נתונים אלה של ד"ר מאיה חושן, חוקרת בכירה במכון ירושלים, מטרידים. חלק ניכר מן האוכלוסייה, 40 אחוזים, ענייה. זוגתי ואני, מן העוזבים, מגדילים את נתוני ההגירה השלילית בממד זעיר שבזעירים.

חיי השגרה בעיר אינם עומדים בסימן של נוחות בימים אלה. מדרכות צרות נחרשות למען סלילת מדרכות רחבות. תנועת המכוניות איטית. גם הכניסה לירושלים תחת בנייה והריסה, מציאות שמכבידה על הבאים, ויוצרת פקקי תנועה. הולכים ומצטמצמים אתרי החנייה. כל נהיגה במרכז העיר היא בבחינת הרפתקה. מצב הניקיון, עם זאת, השתפר בהשוואה למראות של חוצות העיר בעבר הקרוב. 

נראה כי אין נימוק דרמטי שיגרום לגלי הגירה שליליים, אם כי ברור שחילונים מסתייגים מאילוצים שמכתיבה אוכלוסייה חרדית, שבלחצה נחסמים בימי חג ושבת צירי תנועה. הח"מ, שלא נמנה עם הציבור הדתי, משלים עם המגבלות. 

אם כך, מדוע התמיהה על אלה שבחרו לחיות בירושלים? מדוע כה רבים משתוממים על כך? הסבר אחד הוא אופנתי. בשיח הישראלי, גוברים קולותיהם של המבטאים את הרוח התל־אביבית, זו אפופה גם במידת היהירות. בהשוואה לעיר ללא הפסקה, חיי הירושלמים עומדים בהחלט בסימן של הפסקת קפה. כי לבד מן המלונות, רוב בתי הקפה סגורים בשבתות וחגים. גם השבתת התחבורה הציבורית מעיקה על רבים. כך נפגמת ההנאה בימי השבתון. 

עזיבת העיר (מסיבות אישיות ומשפחתיות) תחייב אותנו לתקופת התאקלמות. נחמה קטנה: לא עוד תוטח בנו השאלה: "האם אתם עדיין מתגוררים...?" לעצמנו נאחל תקופת הסתגלות קצרה. ניטול הפסקה לטובת עידן של חיים בעיר בלא הפסקה. ואשר לירושלים, הנעזבת, ייאמר: "אם אשכחך..."