ימנים, תתחילו להתייחס להפגנות האלה ברצינות

"הם לא עיתונאים, זו תקשורת מוטה ומגויסת כמו בכל דיקטטורה, חשוב מאוד לתקוף אותם" - כך צייץ אחד מחבריי בטוויטר בתגובה לידיעה על תקיפת עמדת שידור של ערוץ 20 בידי מפגיני שמאל. 

מה שהימם אותי בתגובה הזו הוא לא רק שהכותב הוא איש חביב ונעים הליכות בדרך כלל, אלא שבעקבותיה נפל לי האסימון ש"הקווים האדומים" של המחאה נגד נתניהו הם קווים אדומים רק לכאורה. אין לי ספק בכך שרוב מפגיני בלפור ושות' הם אנשים שטובת המדינה מניעה אותם והם ממלאים (בעיני עצמם) חובה אזרחית־מוסרית ראשונה במעלה. חלקם, עם זאת, איבדו חוש כיוון לחלוטין. מגובים בידי נבחרי ציבור ואח"מים אחרים, הם משוכנעים לחלוטין שהם חלוציה של מלחמת מאסף על החיים עצמם. לולא הם, עוד רגע יאסרו פה עיתונאים סוררים, יוציאו להורג מתנגדי שלטון וכל אזרח יחויב לקעקע על זרועו הימנית את דמות קלסתרו של ראש הממשלה. אה, ואל תנסו להגיד שהם אלימים. להם מותר - כי הם לא רצחו את רבין (בניגוד אליכם, קוראים יקרים) כי אלימות, כידוע, יש אך ורק בימין, וכי אם הם בכל זאת מפעילים אלימות זה רק כדי להציל את הדמוקרטיה.

אני מבקשת לטעון שאסור ללעוג להם. 

האנשים האלה רואים את מדינת ישראל כרכבת דוהרת על סף תהום. מותר להיות ציניים כלפי התחושות האלה; אפשר לגרוס (כמוני, אגב) שמדובר בהיסטריה מגוחכת ובאובדן פרופורציה, מלובה בידי גורמים אינטרסנטיים שלא מהססים לשחק באש. אבל אם יש דבר שהימין אמור לזכור היטב - זה את התחושה שהמדינה הולכת לאבדון בידי מנהיג חסר אחריות שטובת המדינה אינה מול עיניו. כשאין עוד משמעות לחוק (כי מי שקבע אותו הוא מושחת חסר מצפון), ואין עוד משמעות לסולידריות (כי הצד השני הוא אויב שתומך בדיקטטור), כשהמציאות המטורפת והלחוצה במדינה יוצרת אצל מיליוני אנשים תחושת דחיפות היסטרית שלפיה חייב להיעשות פה שינוי, עכשיו, מהר, ושהכלים הדמוקרטיים נדרסו ברגל גסה - זה אותו הסנטימנט, אותה החרדה, שהכשירה את הקרקע ללילה המר והנמהר של תאריך 04.11.95. 

כן, זו השוואה בעייתית, אבל תנסו להתעלם רגע מההיבטים הפחות מוצלחים שלה. המשמעות היא שאדם - או ציבור - שחש שחייו בסכנה קיומית ושרק הוא יכול לעצור את הסכנה הזו, יהיו הכלים אשר יהיו, הוא אדם - או ציבור - מסוכן מאוד. מסוכן לעצמו, מסוכן לסביבתו, מסוכן - יסלחו לי נושאי הדגלים השחורים - לדמוקרטיה ולדבק שמחזיק אותנו יחד כאן כמדינה אחת. 

לצד החשיבות הגדולה בהנמכת להבות ובפניה לקול ההיגיון, אזרחי ישראל משני הצדדים (או כל הצדדים) של הוויכוח הזה חייבים להפנים: יש פה חבית חומר נפץ, וזה דבר רציני מאוד. יש לנו מדינה חזקה, חוסן אזרחי מופלא ודמוקרטיה להתגאות בה; אך אלו אינם חסינים בפני כל מכה, בוודאי לא בתקופה שברירית כמו הזו. האחריות לעתיד המשותף היא על כולנו.