הביקור שלי באזרבייג'ן לפני שנה המחיש את הטרגיות שבסכסוך בין אזרבייג'ן לארמניה • כמו סכסוכים מודרניים אחרים, השתיים לכודות במשחק האינטרסים של מעצמות גדולות מהן
בשלב מסוים, כל הפגישות שלי עם הבכירים האזרים הרגישו כמעט אותו דבר. החליפות מדברות, העיתונאים מקלידים, אותם המשפטים חוזרים שוב ושוב וכל שאלה שאתה שואל נענית באדיבות דיפלומטית שלרוב לא אומרת דבר.
צילום: דויד פרץ
היינו מותשים. חזרנו מסיור של כמה ימים באזור הגבול. הרבה עיתונאים הוזמנו מכל העולם, מעטים הגיעו. ״הלוואי שהסכסוך שלנו היה עם הפלשתינים, לפחות אז היו קצת מתעניינים בסבל שלנו״, אמר ראש העירייה בעוטף נגורנו קרבאך. עמדנו עם החיילים על קו המגע, ראינו את הבונקרים שממול, את התותחים והטנקים במחפורות שמעבר לנהר, חשנו את המתח פרוש על פני השטח.
במסגרת הזמנה של הממשלה האזרית, פילסנו את דרכינו בין כפרים הרוסים, בשבילי אבק שהותירו שריפות הפצצות, וידעתי שהמצב נפיץ. השקט הירוק של הרי הקווקז היה רק הפוגה, לא צריך להיות פרשן צבאי כדי להבין שבמקום שבו הפצע מחוטא באבק שריפה, ומשכך הכאבים הוא נפט, המלחמה שוב תשוב.
עיר יפה באקו, שופעת עבר ועתיד. הרחק־הרחק מאזור נפילת הרקטות, ישבנו במשרד של שר ההגנה החביב של אזרבייג'ן. לאחר נאום ארוך סיים השר לסבסב מילים וחזר על הציפייה שלו מהארמנים לקיים את החלטות האו״ם, ולפתור את העניין בשלום. רציתי לשמוע משהו תכלסי. החלטתי לשנות טקטיקה ולזנוח את השאלות המנומסות. תגיד, שאלתי, כמה חיילים יש לארמנים במובלעת הכבושה להערכתכם? השר שלף מספר. וכמה חיילים יש לכם? הרבה יותר, אמר השר.
"אז אולי הבעיה שלכם היא אטיטיוד", תהיתי, "אתם אומרים שהצדק לצידכם, והאו״ם לצידכם וראיתי את החיילים שלך, ואת שלהם, ואתם עדיפים מספרית וגם מבחינת ציוד, אז מה באמת עוצר אתכם מלכבוש את זה בחזרה? אולי אתה צריך לשנות את השם של המשרד שלך מ'שר ההגנה' ל'שר ההתקפה'?"
השר הסתכל בחדות אל המתורגמן שלו שהניד בראשו ואישר לו שהוא שמע את מה שהוא שמע. שאר העיתונאים הפסיקו להקליד וסיננו מתחת לשפתיים לעברי - מה אתה עושה, משוגע? רוצה לחרחר מלחמה?
השר התבונן בי לרגע ארוך ושקל את תשובתו בשקט המתוח. באותו הרגע איש הקשר המקומי אמר: ״הוא מהעיתון של ביבי״, וכל הדיפלומטיה התפקעה מצחוק. לא עזרו מחאותיי, שר ההגנה חייך חיוך רחב, אמר ״ביבי״ בהערכה, הנהן בראשו כמבין עניין ועבר הלאה.
מאוחר יותר בדרך החוצה לימד אותי אחד העוזרים פרק ביחסים בינלאומיים. ״אותם אנחנו יכולים לנצח בקלות, אבל אנחנו לא יכולים לנצח את קים קרדשיאן״.
אלו הם סכסוכים מודרניים, הליקופטר אינו מסוגל ליירט לוביסטים בינלאומיים. וכוכבת ריאליטי ממוצא ארמני עם 189 מיליון עוקבים באינסטגרם, שווה עשרות מונים של הכרעה מחטיבות שריון בשטח.
כדרכם של סכסוכים מודרניים, הסכסוך על חבל נגורנו קרבאך, או ארצח, בשמו הארמני, הוא סכסוך מורכב. מורכב מפני ששני הצדדים אוחזים במידה רבה של צדק חלקי. צדק המאפשר לכל צד להתחפר עמוק יותר בשוחות טענותיהם. הניסיון להיכנס לשורשי הסכסוך מוביל לטבח זה וטבח זה, ולהיסטוריה של בריה"מ ומדיניות פיזור האוכלוסין של סטלין, ומשם נדהר רחוק ועמוק אל ראשית האימפריה הביזנטית ושאלות של סובלנות דתית, וככל שתחפרו יותר, תתערפל התמונה הכללית, עד שלבסוף תתמצה בשאלה איזה פרעוש היה ראשון על הכלב השדוף.
צילום: אי.אף.פי
כשמסיירים בחבל הארץ עצמו, העניין כולו נראה כטעות אחת גדולה. מדובר באזור חסר ייחוד שאלמלא הסכסוך עליו, היו תושביו זונחים אותו או נזנחים לאנחות. אזור מאוכלס בדלילות, ללא משאבי טבע ניכרים או כל דבר אחר שיבהיר למה מתקוטטות שתי המדינות על האזור ומוכנות להגיע עד פי תהום בעבורו.
באחד ממסדרונות הכוח האזרי, נעמדתי מול תמונה של הנשיא אלייב, עומד גבוה ומחייך כשהוא לפות בלחיצת היד של פוטין מצד אחד ורוחאני מהצד השני. לא יכולתי למצוא הסבר טוב מזה לשימור הסכסוך בקווקז. הן אזרבייג׳ן והן ארמניה לכודות במשחק הגדול של מעצמות העל. ארה״ב, רוסיה, איראן וטורקיה בוחשות באזור ללא הרף, והן בעלות אינטרסים צולבים.
כבר היו התלקחויות בין הצדדים, אולם אם לשפוט על פי עוצמת הסכסוך הנוכחי, אשר את תחילתו והתלקחותו המסוכנת ראינו השבוע, משהו שונה בסבב הנוכחי. בידוד הקורונה ועולם הסגר שבו אנו מצויים, עשוי להיות מקפצה מפתיעה בהפיכת הסכסוך השולי למרכזי. הפתח למלחמה כוללת קרוב מתמיד.
בשנים האחרונות ניסו האזרים לנקוט גישה דיפלומטית למדי כדי לשכנע את העולם בסבל הפליטים שלהם ובצדקת דרכם. אולם הדבר לא הוביל לשינוי המיוחל בשטח ולא הוביל לשינוי במדיניות הארמנית לצאת מהעמדה הקבועה שמדובר בסכסוך דתי.
במצב הנוכחי, כל עוד ימשיכו המעצמות הגדולות לדקור אחת את השנייה בריקוד החרבות השקופות, קים קרדשיאן תיצור האשטאג חדש, הטנקים יעלו בלהבות, הטילים יעופו לכל עבר, וכמו תמיד, האנשים הקטנים מארצות הספר ייפגעו מאש אמיתית מאוד.
באחד מהסיורים שלנו במוצבים האזריים על קו הגבול, שאלתי חיילים צעירים אם הם מוכנים להילחם כדי להחזיר את השטח שכבשו הארמנים, התשובה היתה כן רבתי ונלהב.
"למה אתם מוכנים להילחם עליו?" החיילים הביטו אחד בשני, "כדי לשחרר את הקבר של סבא שלי שנמצא שם", השיב אחד מהם. "תרצו לחיות בחבל לאחר השחרור?" הקשיתי.
החיילים חייכו, ובמבט מושפל חיפשו את עיני המפקדים שלהם ושתקו.
כאן ייפתח בקרוב "כפר סטודנטים", מכריז שלט גדול במסלול הליכות הסגר שלי. בנאי העולם, סולליו וקבלניו מנצלים את חידוש הסגר לבנות לנו עולם בטון חדש ומתחדש. בכל נסיעותיי "בין הסגרים" הבחנתי במחלפים ובמבנים חדשים שצצו לפתע בנוף, מה שגרם לי לתהות כמה נכיר את העולם שעזבנו כשנשוב ונצא משנת הסגר הזו.
צילום: דויד פרץ
גם אוניברסיטת בן־גוריון עטה על ההזדמנות, ומנצלת את הסגר לבנות על עתודת הקרקע האחרונה שנותרה לה בתוך העיר, ולא רחוק היום שבו רכבת ישראל תגיע אל התחנה לאחר שתעבור בין שני הקמפוסים של האוניברסיטה ותשווה לעיר מראה ייחודי ועתידני. בינתיים השלט מבטיח שכאן יוקמו כיתות לימוד לסטודנטים - זאת כמובן בתנאי שמישהו מהם יצליח להתנתק מהזום; מרכז כנסים - זאת בתנאי שהם יצליחו להתרחש מחוץ לזום; וכפר סטודנטים.
ברגע הראשון הביטוי הזה עבר ליד העין בלי למצמץ. שגרת השיגרון. אולם בכל פעם שעברתי לצד השלט שבה ועלתה בי התמיהה, איזה כפר בדיוק מקימים כאן ולמה? האם מדובר במיזם חדש של האוניברסיטה, שבו סטודנטים יקיימו את מצוות
א. ד. גורדון, ובין שיעורי היסטוריה צינית או כימיה פוסט־ציונית, יוציאו טוריות ומקושים ויעבדו את אדמת הקמפוס? האם לצד המנזה עתידים לקום רפת ולול? האם מתוכנן חניון טרקטורים בכניסה לספרייה, או שמא אוניברסיטת בן־גוריון בנגב עדיין קצת מתביישת להודות שהיא שוכנת בעיר באר שבע שבדרום הארץ, וכפר הסטודנטים, כפרה עליהם, הוא לא יותר מאשר מעונות.
