השמאל עושה פרצוף יפה בראי, כבר 20 שנה

בתזמון שלא יכול להיות ראוי ממנו, בדיוק 20 שנה לאחר שפרצה בספטמבר שנת 2000 האינתיפאדה השנייה, הודיעה חברת הקונגרס האמריקנית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז כי תבטל את השתתפותה בכנס שארגן הסניף האמריקני של שלום עכשיו לזכרו של ראש הממשלה והאיש שחתם על הסכמי אוסלו, יצחק רבין ז"ל.

אין מקום להשוואה בין האירועים, אך בכל זאת עובר ביניהם קו מחבר שלא השתנה מאז נטבחו ישראלים ברחובות הערים. והקו הזה מספר את הסיפור על כישלונו של השמאל הישראלי לא רק בשדה המדיני, אלא גם בהבנה שמבעד לעיניים עוינות וזרות, מרמאללה ועד וושינגטון, הם - אנשי השלום - אינם שונים מאחיהם; אלו שאינם משתייכים למחנה ה"שלום", שאוחזים באמונות פרימיטיביות שכברת האדמה הזו שייכת להם ושבאופן כללי מהווים מכשול בפני מגוריו האוטופיים של הזאב הישראלי הרשע עם הכבשה הפלשתינית התמימה.

לצורך תחזוק התודעה העצמית הכוזבת הזו בחר השמאל הישראלי על אגפיו להמשיך לעמוד מול המראה ולשאול "מי הכי יפה בעיר", במקום להכיר במציאות הטופחת על פניו. את מסע הדמים הפלשתיני שהחל את אינפיתאדת אל־אקצא, תולים מאז ועד היום בשמאל הישראלי בעלייתו של יו"ר הליכוד והאופוזיציה דאז, אריאל שרון ז"ל, להר הבית. כמה דם היה נמנע אילו רק היה הופך מוקדם יותר למישהו כמונו, מואר ויפה, כזה שמבין את השלכותיו ההרסניות של ביקור חבר פרלמנט יהודי במקום המקודש לו ביותר.

כך גם במקרה של חברת הקונגרס אוקסיו־קורטז, שאין הפתעה גדולה בהתנהלותה. מעבר לעובדה שהודתה בקולה שאינה בקיאה בסכסוך הישראלי־פלשתיני, חברה קורטז בקבוצה לא רשמית המכונה "היחידה" עם עוד חברות קונגרס בעלות היסטוריה נאה של התבטאויות אנטי־ישראליות ואנטישמיות. אך בשמאל הופתעו. הם העדיפו לתלות את שנאת ישראל שאוקסיו־קורטז שוחה בתוכה בלאומנות הישראלית, בגזענות הגואה ובקריסת הדמוקרטיה שהם עצמם נאבקים כל כך להציל.

בין ההתבסמות מאלכוהול משובח במסיבות קוקטייל למען תעשיית השלום הממומנת בכבדות, לכנסים במלונות מפוארים והפרחת סיסמאות פרוגרסיביות, איבדו אחינו מהשמאל את האוריינטציה וטעו לחשוב שיוכלו לבדל את עצמם. הם הרי סמל הדמוקרטיה והקדמה, ידה המושטת כלפי חוץ של ארץ ישראל הישנה והטובה. הם לא שיערו שייתפסו כמי שיושבים עם הבבונים המיליטרסיטיים באותה סירה ושמועצת יש"ע ובצלם הם רכיבים שונים - אך מדובר באותה עוגה. הם לא ניחשו שבעיני רוצחים פלשתינים ושותפים לאנטישמיות אמריקנית, מורשת רבין אלימה כמו מורשת שרון, שאין הבדל בין פרס לבגין ובין גזענותו של נתניהו לזו של בן־גוריון. שאין להם אליבי רק כי לא הצביעו ביבי.

להגנתם ייאמר שזו אכן אמת קשה לעיכול, אבל הכרחית. לא דוחים אתכם מעבר לגבול או מעבר לים בגלל הכיבוש והלאומנות, ההדתה או הגזענות. יש סיבה אחת לסלידה מכם. תסתכלו רגע בתעודת הזהות, תחת סעיף לאום.