דעה | לא על הכשל המודיעיני לבדו | ישראל היום

חמישי, ספטמבר 24, 2020 - 14:45

לא על הכשל המודיעיני לבדו

התרעה למלחמה היא עניין מורכב יותר מהעברת "ידיעת הזהב" • לא פחות חשוב לעסוק במכלול התפיסתי הרחב • ולמרות הניסיון למניעתו, הכשל של אותם ימים יכול להתרחש שוב

בכל ערב יום כיפור, עם זיכרון המלחמה בן כמעט יובל שנים, חוזרים ומהדהדים לציבור שני מסרים: האחד ממוקד בעומק המחדל המודיעיני, השני מבטיח שהלקחים נלמדו ומעתה צה"ל ערוך ומוכן ונכון לכל איום. לאחר עשרות שנים, מסרים אלה ראויים למבט ביקורתי.
תפיסה מערכתית שלא תאמה לאילוצים המדיניים ולזירות הלחימה. חזית הדרום במלחמת יום כיפור // צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
כאשר מציגים את הכישלון כמתמצה ביסודו בכשל ההתרעה המודיעיני, קל להבטיח כי המחדל אובחן וטופל באופן המבטיח מפני הישנות כשל דומה בעתיד. אלא שלימוד מעמיק של המלחמה מלמד כי יסודות הכשל רחבים ומקיפים הרחק מעבר לכישלון המודיעיני. 
מן הימים הראשונים למלחמה, העצמת היתר של הכשל המודיעיני שירתה את הפיקוד הבכיר של צה"ל, היא אפשרה לו להדחיק ולהסתיר את אחריותו למכלול הרחב של הפערים שהתגלו במוכנות הכוללת של צה"ל למלחמה. 
בראש ובראשונה מדובר בתפיסה מערכתית שהתגלתה כבלתי תואמת לאילוצים המדיניים ולשינויים שחלו בזירות הלחימה. בניתוח האילוצים המדיניים, לדוגמה, היה המטה הכללי חייב לעמוד על המתח הבלתי פתור בין שאיפתו לפתיחת מלחמה במתקפת מנע מקדימה, לבין התנאים המדיניים שהתפתחו, שהגבילו ביותר קבלת אור ירוק למהלך כזה. עם הקיבעון המערכתי, נוצרו פערים משמעותיים בתוכניות המבצעיות ובבניין הכוח, שהתבטאו בהיערכות בלתי מתאימה של כוחות האוויר והיבשה לפתיחת המלחמה במגננה. 
בתום המלחמה היה נוח לכולם להאמין שאילו רק ניתנה ההתרעה וסד"כ צה"ל היה מגויס שתיים או שלוש יממות קודם, התוצאות עם פתיחת המלחמה היו אחרות. הטענה הזו יכולה אולי להיות נכונה למערכה בזירה הסורית, אבל ממש לא לזירה המצרית, שבה התחולל בהנהגת הנשיא סאדאת שינוי מהפכני בתפיסת המלחמה וברעיון המתקפה. 
עם הבנת תוצאות הקרבות שהתחוללו בין כוחות צה"ל לבין הכוחות המצריים בימים הראשונים, נוצרה בכל הדרגים מבוכה מטלטלת. תפיסת ההפעלה ושיטת הלחימה של כוחותינו, באוויר וביבשה, נמצאו בלתי מתאימות להתמודדות בדפוס הפעולה המצרי החדשני.
בלחימה מול מסה רחבה של חי"ר רווי בטילי נ"ט, בחסך הצה"לי בכוח האש הארטילרי, כוחות השריון הישראליים איבדו את תנופת המחץ של ההתקפה הממוכנת. מול מערכי ההגנה האווירית המצרית, שתוגברו בטילים מתקדמים, חיל האוויר הישראלי איבד את עליונותו ואת יעילותו המבצעית.

ציפיות יתר מחיל האוויר

אלוף (מיל') ג'קי אבן, ששירת במלחמה כסגן מפקד אוגדתו של שרון, מספר בספרו, "במרכז הכובד", על המשבר שנוצר לנוכח תוצאות התקפות הנגד הכושלות ב־8 וב־9 באוקטובר. היתה זו הפתעה שעלתה במשמעויותיה על ההפתעה המודיעינית. ניתן לשער מתיאורו, שגם אילו היתה ניתנת ההתרעה המודיעינית בזמן, וכוחות צה"ל היו נערכים מבעוד מועד בקדמת סיני במלוא סדר הכוחות המתוכנן, ייתכן שהתוצאות בלחימה בימים הראשונים, לא היו טובות יותר ואולי אף קשות יותר. 
מחקר חדש שכתב מאיר אמיתי (מתפרסם במחלקת היסטוריה במטכ"ל), מתמקד בבחינת אחריותו של האלוף מוטי הוד, שהיה מפקד חיל האוויר עד מאי 1973, לכשלי חיל האוויר במלחמה. תוכניות האב המבצעיות של חיל האוויר מתגלות כלוקות בהתעלמות משינויים מרכזיים שהתחוללו בזירה המצרית.
ביסוס מערכי ההגנה האווירית המצריים בקדמת התעלה היה צריך לחולל בירור לציפיות היתר מהכוח האווירי בסיוע להדיפת המתקפה המצרית. בירור כזה לא התקיים. בהערכת מצב שנערכה ב־19 אפריל 1973, שאל הרמטכ"ל אלעזר את מוטי הוד, אילו צעדי כוננות יש לנקוט כדי להרתיע את האויב מלפתוח במלחמה. תשובתו היתה: "לנצל את היכולת הטמונה בחיל האוויר... בכך יש הרתעה ככל שנרצה. בכך אפשר לחפות כמטרייה על מחסור בטנקים בסיני... חיל האוויר יכול להתעסק 24 שעות עם כל ראש חוף שיחצה..." 

תחילתה של תפנית אסטרטגית

עד היום צה"ל ומדינת ישראל לא עמדו על מלוא קווי המתאר שכוננו את תנאי הכשל בנקודת הפתיחה לאותה המלחמה. ההיסטוריון יואב גלבר טען לאחרונה שהכשל המודיעיני היה כפול לא רק באי־העברת התרעה על מלחמה שעומדת לפרוץ אלא לא פחות חמור: "ישראל לא היתה מודעת לכך שאיבדה את כושר ההרתעה שלה" ("ישראל היום", אמנון לורד, 11.09.2020).
התיאור הזה מבטא את היסמכות היתר הישראלית על רעיון ההרתעה, כציפיית שווא הממשיכה עד היום להתל בחשיבה הישראלית.
העניין הוא שדווקא מודעותו של סאדאת לעוצמת ההרתעה הישראלית היא שכוננה אצלו את הכורח לעיצובו של רעיון המלחמה האחר. בזיהוי מפוכח הכיר במגבלות הצבא המצרי מול עליונות כוח האוויר הישראלי ומול כוחות השריון הישראליים. תוכנית המלחמה שלו נבנתה כך בהתאמה יצירתית למגבלותיו הבסיסיות של הצבא המצרי. 
כאן התחוללה תפנית אסטרטגית - דווקא בהכרה כי בדרך המלחמה המוכרת, המטרה המצרית להשבת כל סיני בלתי ניתנת להשגה. בבתי הספר במערב לניהול ולאסטרטגיה מלמדים שלא בונים חצי גשר על פני תהום. אלא שסאדאת שינה את סיפור המלחמה מהיגיון תכנוני המוכוון רציונלית מן הסוף אל ההתחלה, ומיקד אותו ללא יותר מהשאיפה לטלטל את תפיסת הביטחון הישראלית, להניע תהליך, לחולל מומנטום שבאמצעותו משהו חדש יתהווה... את הכישלון בזיהויה של תפנית כה דרמטית, בגישתו של סאדאת, יש לייחס לכישלון המצביאות הישראלית, הרבה יותר מאשר לכישלון המודיעין הישראלי. 
התרעה למלחמה היא עניין מורכב פי כמה מהעברת ידיעת הזהב האם ומתי פורצת המלחמה. לא פחות חשוב לעסוק בהתוויית ההיגיון האסטרטגי למלחמה, באפיון צורתה בשיטות הפעולה ובהתכוננות בהתאם לכך. בכל אלה המטכ"ל והדרג המדיני של קיץ 1973 כשלו. 
בימים שלאחר המלחמה, צה"ל שיקם עצמו עם המסר שמדובר בתקלה שאובחנה, ומעתה כמו באבחון כשל הנדסי, עם ביצוע התיקון הדרוש, העניינים הביטחוניים שבים אל מסילה נשלטת ובטוחה. המבט המקצועי האחר, כזה המזהה את גורמי הכשל במכלול התפיסתי הרחב, מעמיד תמונת מציאות קשה. מסקנה כזו כמעט בלתי מתקבלת בתודעה הישראלית בת זמננו, כי היא אומרת למעשה, שכשל מערכתי מההיקף שחוותה מדינת ישראל באותו יום כיפור, למרות כל המאמץ השיטתי למנוע אותו, בהחלט יכול להתרחש שנית. 
המבט המחודש שאני מציע על מלחמת יום כיפור, עלול מצד אחד להעצים את חרדת הציבור מאימת המלחמה, אולם מהצד השני, החשוב יותר בעיניי, האבחון הכולל להיקף הכשל בימי המלחמה הראשונים, מעצים עשרת מונים את גודל ניצחונו של עם ישראל וצה"ל בסיומה של אותה המלחמה.
לדעות נוספות של אלוף (מיל') גרשון הכהן