אין בעל בית. זו ההרגשה שמלווה אותי מאז פרוץ הגל השני של הקורונה, ובשבועיים האחרונים היא הפכה כמעט לייאוש. מעין תמהיל של חוסר אונים בואכה תפילה שאיזשהו כוח עליון יפסיק את הווירוס הזה רגע לפני הקטסטרופה, כי אנחנו לבד פשוט לא מסוגלים.
הרשו לי לבטל את ההשוואה האופנתית בין הקורונה למחדל יום הכיפורים. מי שמשווה את המלחמה ההיא, את הדם והאימה למשבר הקורונה, פשוט טועה. גם מהותית וגם טקטית. הציבור לא נמצא במצוקת המלחמה, וטוב שכך. זה משהו אחר הפעם.
בימים כתיקונם אני לא חוסכת ביקורת מנתניהו על תפקודו כראש ממשלה, בעיקר בענייני פנים. ועדיין, הודיתי ביני לבין עצמי שבין החלופות הקיימות, אין על ביבי. הכלכלה במצב מצוין, יחסי החוץ מנוהלים בווירטואוזיות מרשימה, הקרב מול הגרעין האיראני הירואי והישראלי הממוצע מאושר. חצי הכוס המלאה היתה הרבה יותר מחצי.
זה נגמר. יש חור בתחתית חצי הכוס המלאה. למרות השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, אף שיש עוד בדרך ולמרות הגאווה הלאומית. הופקרנו לחסדי הקורונה, עם ממשלה לא מתפקדת. במשך תקופה לא מבוטלת היתה הרגשה שנבחרי הציבור שלנו בחרו להתעלם ממספרי הקורונה, בתקווה שאולי ייעלמו מעצמם. ובכן, הם לא ירדו. קרוב ל־7,000 חולים חדשים התווספו אתמול. שיעור המאומתים מכלל הבדיקות ממשיך לטפס, וכך גם מספר החולים במצב קשה.
השבוע דיברתי עם חברה, אחות בכירה בביה"ח שערי צדק בירושלים, שסיפרה לי את מה שפחדתי לשמוע: הכותרות לא משקרות. באמת אין מקום במחלקות הקורונה, יש מצוקה חריפה של צוותים רפואיים והמספרים מכפילים את עצמם בקצב מבהיל.
ראש הממשלה נתניהו, המציאות מתחננת שתיקח פיקוד. שתנהל את המשבר הזה. שתשים הכל בצד ותוביל אותנו לאופק כלשהו. עזוב לרגע את הפרקליטות ואת הקטטות הפוליטיות הקטנוניות, ותתגלה כמנהיג. תישא נאום לאומה. נאום קשה, לא מתחנף או מתייפייף. לא נאום שמתפאר בהישגיך המדיניים, שלמרות גדולתם אינם רלוונטיים לקורונה. אל תתפאר בהישגים בניהול הקורונה כי אנחנו לא קונים את זה. המצב בכי רע. תציב לציבור אופק. אל תבטיח עתיד ורוד, אלא עתיד שהוא בשליטה, עתיד אחראי. צעדים קשים של סגירת בתי כנסת, הגבלת הפגנות ומניעת התקהלויות בכל מחיר, לא יהיו פופולריים בטווח הקצר, אבל יהיו שווים את זה כשיצליחו להוריד את התחלואה.
נתניהו, תביא את הצ'רצ'יל. זו לא מלחמת עולם, תודה לאל, אבל בהחלט משבר כאוטי שמשווע להנהגה ואחריות. יותר ממיליון ישראלים נתנו בך את אמונם בשלוש מערכות בחירות מתישות, כי ידעו שבסוף הספינה מנווטת, למרות החסרונות והאתגרים. הם לא יהיו שם אם נהיה איטליה. בסוף, הקריסה או ההצלחה יהיו רשומות על שמך. אם זו תהיה הצלחה, היא תתווסף להישגים המדיניים הגדולים שלך. אם זו תהיה קריסה, זה לא משנה איזו מדינה ערבית עוד תשלוף מכובע השלום, אנחנו נהיה עסוקים בסבתא שמאבדת את נשימתה.
