אכלו לי, שתו לי

בימים אלה לא ניתן לדון בנושא "מזרחיות - אשכנזיות" מבלי שחכמי השמאל הנאורים יתקפו בחמת זעם כל אזכור של הפיל העדתי שניצב באמצע החדר התרבותי והפוליטי בישראל. הטיעון שהם זורקים לזירה כקלף מנצח בטון לגלגני ופסקני, הוא שהגיעה קבוצת המקופחים: "אכלו לי, שתו לי". לנגד עיניהם עומדת חבורה של "מקופחים לכאורה" או "מקופחים מקצועיים" הרואים בעיסוק ביחסי שתי הקהילות הגדולות סטייה מדרך הישר שהם טוו לעצמם. יש מאמץ קולקטיבי מצידם לנקות מעל השולחן את ההיסטוריה או כל נוכחות של מתח בין העדות. 

העיסוק ב"אשכנזיות - מזרחיות" הוא להבנתם בעיית סרק, כזו המתקיימת אך ורק בדמיון של כאלה המבקשים לעשות לעצמם הון פוליטי, עיתונאי או אקדמי. 

דוגמאות לאישים כאלה הם פרשן חדשות 13, ד"ר אבישי בן חיים, המצביע באלף עדים על התמד קיומו של מתח עדתי־דתי הזולג ומגדיר פרמטרים מרכזיים של דפוסי ההצבעה של הפוליטיקה הנוכחית. לצידו ד"ר מירב אלוש לברון, חוקרת התרבות, ששמה ראי מול השבעים והמבושמים מניקיון עצמם בפרשת שכשוך המים בימי הקיץ בנחל האסי, שחצה תרבותית בפעם המי יודע  את המתח העדתי, ומיסד את הפער בין תושבי בית שאן לבין שכניהם מהקיבוץ. אותה גחלת עמומה של השומר הצעיר מקיבוץ ניר דוד. 

היה זה לפני שנים רבות, בשנת 1959, שהפילוסוף והסוציולוג הנודע פרופ' מרטין בובר פטר בלשונו הציורית את רעיון הקיבוץ במילים: "באו ימים וטפחו על כל התקווה והחלומות. אותו רעיון כאילו נבל וקמל". בובר גרס כי מן התנועה הקיבוצית פסקו רעננות החיים, השגשוג, הקצב, הנכונות והרצון להגשמה שהיו בה בימי נעורים. למעשה, סממני המוות התרבותי שהוא ראה היו אובדן היכולת של הקיבוץ לעמוד במקום שבו מהקיבוץ תצמח גאולה לשכנות טובה, ליחסים טובים בין אדם וחברו. את הדברים הללו אמר יֶקֶה שלא השתייך למקופחים של "אכלו לי, שתו לי" וראה נכוחה את הקיבוץ ואת כיליונו החברתי והתרבותי. לנו, המקופחים המזרחים, אסור לחזור על אותן התוצאות שמרטין בובר ראה לנוכח עיניו. עלינו הדברים נאסרים, אף שאנו חוזים את התוצאות של הנבילה והקמילה של התפוררות המצודה והמעוז הנעלה של תנועת העבודה הציונית.

המאבק סביב "אכלו לי, שתו לי" אינו רק על קווי תיחום תרבותיים. הוא בראש ובראשונה מאבק איתנים סביב משאבים וחלוקתם בין הקבוצות שמרכיבות את הישראליות שלנו. משאבים הקשורים למערכת החינוך, ליחסי מרכז־פריפריה, ובעיקר לנגישות להשכלה גבוהה. אם תגידו כי תפחיתו ב־10% את גישתם של צעירים אשכנזים לאוניברסיטאות, תראו מייד מה זה זעקות שבר של מקופחים בע"מ. אותם אנשים ששלטו על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, יצרו בקרבנו בנפש חפצה את "הדור האבוד של המזרחים באקדמיה". הם עשו זאת ברגל גסה ובזרוע נטויה כדי לשלול מהמזרחים אפשרות להתקדם למשרות שאותן הם שימרו לעצמם ולילדיהם בכל דרך אפשרית. זה לא נעשה על בסיס של פערים תרבותיים, אלא על בסיס של מערכת אקדמית של אוניברסיטאות שכוננו דפוסי הדרה ודיכוי. מדובר בתכנון מדוקדק שתוצאותיו היו ידועות מראש. 

בדומה לנחל האסי, כאשר נעשתה פנייה למוסדות ההשכלה הגבוהה לסייע למזרחים, עמדו אלה על המשמר ומנעו את המגע איתם. הם ידעו מה יהיו התוצאות של המצב הזה - קיפוח, הדרה ומתיחת קו מפריד לדורות. אולם הם ישבו בישיבות ודנו בכך שעות בכובד ראש, עם פרוטוקולים מסודרים, ודחו כל צורה של שיתוף פעולה וסיוע. 

כן. אני גאה להשתייך למחנה "אכלו לי, שתו לי", ואתם תתמידו בנבילה וקמילה של התפוררות המצודה והמעוז שלכם. תתמידו בארוחת המחאה בבלפור ובהפגנה מול גלי הים מול מגיפת הקורונה. אין לי ספק שתאשימו אותנו גם בזה.