ורד אמר ("זמן לבחירות אזוריות", 23.09.2020) טוענת בצדק שאבד הכלח על שיטת הבחירות לכנסת. באין הכרעה ובהיעדר משילות, דרוש שינוי השיטה. אמר מעלה מן האוב את רעיון השיטה האזורית. נחיצות השינוי ברורה, אולם הליכה בכיוון האזורי לא תשפר את המצב, אלא תחריף אותו.
שיטה אזורית תיצור קונפליקטים חדשים בין אזורי בחירה, כאילו אין לנו די במתחים הקיימים. ישראל הקטנה נעדרת בסיס פדרלי, ולא קמה מאיחודן של ישויות טריטוריאליות קטנות. ישראל המשוסעת נזקקת לליבת שלטון ריכוזית חזקה, בכיוון הפוך לפיצול ולפלגנות שמעודדים האזורים המלאכותיים. המריבה כיצד לחלק את המדינה לאזורי בחירה לא תסתיים לעולם. היא מלווה את כל המדינות שבהן נהוגה השיטה, שהרי כל חלוקה היא שרירותית ועונה על צרכים ספציפיים.
שיטת בחירות אזורית הופכת מדי פעם את תוצאת הבחירות. כך קרה בבריטניה ב־1951, וחמש פעמים בהיסטוריה האמריקנית. האחרונה שבהן ב־2016, כאשר טראמפ הפסיד להילארי קלינטון בפער של כמעט
3 מיליון קולות וניצח בזכות השיטה האזורית. ניתוח מקצועי מדוקדק גילה כי בשיטה אזורית היתה מפא"י של שנות ה־50 מגדילה את כוחה ל־100 ח"כים לפחות. אין זה פלא שבן־גוריון ומפלגתו דרשו שיטה אזורית, וכל המפלגות האחרות דחו זאת מכל וכל.
אולם משום שקשיי המשילות אינם בגדר תאונה, אלא מחלה כרונית, אקוטית ואנושה, מצב של קבע, דרוש חיסון נגד הקורונה הפוליטית המסוכנת הזו, שינוי שייצר מנצח ברור, ימנע את הצורך בהקמת קואליציה ויחסום כל אפשרות להפלת ממשלה. היעד הוא הקמת ממשלה יציבה הנשענת על רוב פרלמנטרי מוצק. לשיטה המוצעת קוראים שיטת הבונוס. היא מתאימה למדינות מדורדרות פוליטית, שמשטרן עומד על כרעי תרנגולת. השיטה נוסתה, בווריאציות שונות, בכמה מדינות כמו איטליה, יוון וצרפת.
בשיטת הבונוס מקבלת הרשימה הגדולה ביותר תוספת מנדטים המעניקה לה רוב מוחלט בפרלמנט. אם הגיעה בעצמה לרוב מוחלט, 61 מנדטים במקרה הישראלי, אין צורך לתת לה בונוס. שיטה זו תמריץ את המפלגות ליזום רשימות גדולות ככל האפשר. על פי הניסיון שנרכש בתקופת הבחירה הישירה, אפשר לשער שרק שתי רשימות יתמודדו בבחירות. מפלגה כישראל ביתנו, למשל, תצטרך להחליט בין ימין לשמאל, ואם תעדיף את רשימת השמאל יידעו זאת הבוחרים מראש, ונמר עם גדי ירבץ.
למעשה, פתק הבוחר משמש לשתי מטרות: בחירת הכנסת וכינון הממשלה. אי הוודאות המכעיסה על אודות הרכב הקואליציה העתידית תחלוף ללא שוב. הקואליציות יעברו מן העולם. הנשיא לא יעסוק עוד בהרכבת ממשלות. הממשלה לא תזדקק עוד לאמון הכנסת, שהרי ראש הרשימה הגדולה הוא ראש הממשלה. הכנסת לא תוכל עוד להפילו. השינוי המוצע מקפיץ את ישראל מנחשלות המשטר הפרלמנטרי, אוד עשן של המאה ה־19, לעבר משטר מודרני המתאים למאה ה־21, משטר ראש ממשלתי.
פרופ' גיורא גולדברג הוא מומחה למדע המדינה
