"כן-ביבי-לא-ביבי": מפוליטיקה למלחמת דת

בתקופה האחרונה אנחנו עדים לתופעה משונה. עמדות פוליטיות, תפיסות עולם אידיאולוגיות, תמיכה בראש הממשלה או התנגדות לו, כולן עברו המרה והפכו לאמונות דתיות. למפלגות החרדיות הוותיקות נוספו חרדים חדשים. חלקם חרדים לחילוניותם, אחרים חרדים לשנאתם לנתניהו, ואחרים לאמונתם שהקורונה "שפעת עם יחסי ציבור טובים". הוויכוח הפוליטי בישראל לובש אופי של מלחמת דת. לדת יש היבטים חיוביים, אבל מלחמות דת הן תמיד מלחמות עקובות מדם. ערכים ותפיסת עולם פוליטית מרכזיים לכל אדם וקבוצה, אך אם המאבקים בחברה הישראלית ילבשו אופי של מלחמת דת, האפשרות לאיחוי השברים תקטן. 

מצע פוליטי מגיב למציאות על בסיס ערכי, בעוד אמונה חסינה בפניה. יהודי יאמין בבריאה גם מול הררי הוכחות על האבולוציה, נוצרי ידבק באמונתו בהיותו של ישוע בן האל, גם אם מדענים יוכיחו שנהרה כשאר האדם. לעומת זאת, תפיסות עולם פוליטיות מתיימרות להיות ערכיות, אבל גם ריאליסטיות, ולחתור לשיפור המציאות תוך התחשבות בעובדות ובשינויים. 

הדת היתה תמיד חלק מהפוליטיקה הישראלית, אבל נציגיה פעלו לרוב בדרך ריאל־פוליטית. זה לא שחסר שם להט, אבל לרוב ההיגיון שלט בכיפה. לא עוד. בשנים האחרונות, וביתר שאת מול משבר הקורונה, הפוליטיקה הישראלית הפכה לפוליטיקה דתית. מימין ומשמאל. ה"מחנות" אימצו לעצמם נרטיב כוללני, כמו־דתי, והן נצמדות אליו בלהט. כמו מאמינים אדוקים, תמונת המציאות שלהם היא שחורה ולבנה ואינה סובלת גוונים ומורכבויות וניואנסים. לאחר שגיבשו את יסודות האמונה, הם דבקים בהם בלהט דתי ולא נותנים לעובדות או לשינוי במציאות לערער אותם. הם מתנהגים כמאמינים לא רק ביחס לאמונתם, אלא גם לאחר. אחרי שהקבוצה התגבשה סביב עקרונותיה, היא מחלקת את העולם למאמינים וכופרים, בסגנון "מי לה', אלי". מי שנכון לקבל בשלמותה את אמונתם, יזכה במקום של כבוד בשורה הראשונה של הכנסייה. מי שסוטה ולו במעט מתמונת העולם שהם מציעים, יוקע בכיכר העיר. 

מיהן אותן כנסיות חדשות? הבולטות ביותר במפה הדתית החדשה הן מאמיני "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". אלו ואלו רואים את המציאות דרך הפריזמה הצרה של אמונה או סלידה מראש הממשלה, ותולים בו את כל הצלחותיה או תחלואיה של ישראל. לצידם אפשר למנות את תומכיה ומבקריה של מערכת אכיפת החוק. גם כאן, שום צד לא נכון לראות תמונה מורכבת. הקורונה הצמיחה כנסייה מסוג חדש: מכחישי קורונה שלא נותנים לנתונים לבלבל אותם. אלה מצטרפים למאמיני הכנסיות הוותיקות: ה"חרדים הליברלים" שסותמים כל פה שחורג מהאורתודוקסיה, חסידי ה"שלום עכשיו" שלא ייתנו להסכם שלום להסיט אותם משלום תמורת שטחים, או אנשי כנסיית ארץ ישראל השלמה. 

אדם ללא תפיסת עולם ואמונה הוא דל ברוחו וביכולתו לפעול לשיפור החיים בחברה ובמדינה. אבל הפיכת כל רעיון פוליטי לאמונה כמו־דתית וכל קבוצה לכנסייה, מסוכנת לא פחות. במקום לנהל מאבקים פוליטיים על תיקון המציאות, אנחנו מידרדרים במהירות למלחמות קודש חורכות כל. 

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס