בעמותת "פתחון לב" לא האמינו כשחיברו את המספרים. מהסגר הראשון ועד היום, הם זיהו עלייה של 1,500 אחוזים בפניות של משפחות ויחידים, הזקוקים לחבילות מזון. כשאני משוחח עם גבי וקנין, סמנכ"ל הארגון ושותף שלנו בפורום למאבק בעוני, הוא מספר שמדובר בפרופיל אחר לגמרי של פונים. "הרבה יותר פונים צעירים", הוא אומר. "מעמד בינוני, שמתרסק והופך להיות מעמד נמוך וחסר אמצעים. אנשים שלא פגשנו בעבר". כששר בממשלת ישראל קרא "חרטא" לשאלה על הישראלים הרעבים בעיצומו של משבר הקורונה, התורים המשיכו להתארך. אנחנו רגילים ל"פסטיבל הרעב" בפסח ובראש השנה. משבר הקורונה הופך את הבעיה לרחבה בהרבה. ליומיומית. כזו שיכולה לפגוע בכל אחת ואחד מאיתנו. וארגוני המזון הם קו החזית.
בעולם הערכים שלי, בעבר, לא היה מקום לארגונים כאלה. למדתי שצדק גובר על צדקה, ושקריאת הפטרת יום הכיפורים "הלא פרוס לרעב לחמך" צריכה להיות מכוונת למדינת המופת שרצינו לבנות, ולא לעמותות החברה האזרחית. טעיתי. מדובר בשאיפה אידיאלית, הרחוקה מאוד מן המציאות.
במציאות יש רעב. ילדים שהולכים לישון ללא ארוחת ערב, ומסתירים את ה"אין כריך" שלהם, בכל מיני תירוצים. במציאות יש מאות אלפים המתדפקים על מרכזי החסד וארגוני הגג (דוגמת "לתת" ו"לקט"), שמתקשים לעמוד בעומס. במציאות יש נתוני הביטוח הלאומי, שמדד ומצא ב־2016 שקרוב לחמישית מהמשפחות בישראל סובלות מחוסר ביטחון תזונתי, חצי מהן באופן חמור. המצב ב־2020 רע בהרבה.
במציאות, "חברת המופת" שלנו לא מקבלת אחריות על המציאות. ממשלת ישראל לא מקציבה ולו שקל אחד לטובת מזון, במסגרת תקציב המדינה. בכל שנה, מפריש משרד הרווחה מתוספות כספים, כמה מיליונים בודדים לטובת סיוע לארגוני המזון בראש השנה, פסח ורמדאן. המשרד מוסיף גם כ־20 מיליון שקלים כדי להשתתף בשליש במיזם הלאומי לביטחון תזונתי, שהוא עצמו יזם, ורובו פילנתרופיה. מדובר בטיפה אחת בים של צרכים. מדובר בלעג לרש, פשוטו כמשמעו.
אנחנו המדינה הראשונה שנכנסת לסגר שני. מדובר בכישלון, שמחירו הכלכלי בצידו. בימי הסגר השני הראשונים נוספו עוד כ־100 אלף מובטלים לכחצי מיליון מובטלים "חדשים", שנזרקו משוק העבודה מתחילת משבר הקורונה. ממשלת ישראל, שלא מצליחה לתת מענה רחב למי שנפגעים מהמשבר ומהמדיניות הכלכלית, חייבת להבין: הדבר הבסיסי והדחוף ביותר לטיפול הוא המזון. והדרך היחידה להתחיל בטיפול, היא להכניס את הסיוע במזון לבסיס תקציב המדינה ל־2021.
בברכת המזון אנחנו מתפללים שלא נזדקק "לידי מתנות בשר ודם, ולא לידי הלוואתם... שלא נבוש ולא ניכלם". התחליף של ההזדקקות הוא הזכות. התחליף של הבושה והכלימה הוא אחריות המדינה. אחריות משותפת ורחבה של כולנו, למשפחות וליחידים, שלא מצליחים להביא מזון לשולחנם. בכל עת, וודאי ברגעי משבר. אם ממשלת ישראל לא מסוגלת לקבל ולו מקצת מהאחריות על רעביה, אין לה זכות קיום, והיא צריכה לעבור מן העולם.
אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו