בכל ערב חג נהוג היה אצלנו להגיש קערית קטנה של פול. גם בראש השנה. סבא, שהיה אדם רגשן, מעולם לא התעייף להסביר למה דווקא פול. סתם פול. הוא אהב לספר על הרב הנערץ של יהדות תוניסיה ששם לב לפערים הכלכליים שהחלו לסדוק חריצים בקהילה, והגיב כמו שרב אמור להגיב: הוא תיקן תקנה.
התקנה הפשוטה שלו היתה שבכל החגים היהודיים, המנה הראשונה שתוגש לשולחן תהיה הצלחת הזולה והעממית ביותר שקיימת במטבח המקומי. פול. פול מבושל במים. עם קצת מלח וכמון מעל. לפעמים גם פלח לימון. וכך בכל חג יתקיים רגע אחד משותף לכל חלקי הציבור, עשירים ועניים. מין מכנה משותף נמוך. אבל בקטע טוב.
סבא לא היה אדם דתי, אבל את ההנחיה הרבנית הזאת הוא קיים באדיקות ומכל הלב. אני לא יודע כמה עניים נחלצו ממצבם בזכות הפול הזה. כמה תמימים אפשר להיות?! אבל ברור לי שילדים שגדלו על המנהג הזה, ועל ההסבר שמתלווה אליו, התחנכו להיות אנשים שאכפת להם. אנשים שמבינים שלכידות חברתית היא עניין שראוי לטרוח עליו ולתרגל בימי שגרה, כי בבוא ימים קשים יותר, אותה לכידות עשויה להוות את כל ההבדל בין צרה לבין אסון.
בגל הראשון היה נדמה שכולנו מבינים את זה. גם כשאף אחד לא קלט מה בדיוק קורה, ולאן פני הדברים, דבר אחד היה ברור והוא שהנגיף לא מבחין בין עמים ודתות ואזורים גיאוגרפיים. מול האתגר הזה, ידענו כבר אז, לא יהיה שום טעם בהתכנסות לתוך אינטרסים ומחנות צרים. גם על הבדלי מעמדות הוא מצפצף, הנגיף, ובאיטליה הוא תקף דווקא באזורים המשכילים והמתקדמים ביותר. לזמן מה השתעשענו בתקווה שהקיץ יביס אותו, אבל כמו שכולנו ראינו, בימים החמים ביותר שהיו כאן, נרשמה התפרצות. כל מי שיש לו מקלדת כתב על כך שהקורונה באה ללמד אותנו משהו. והמשהו הזה קשור עמוקות לסולידריות חוצת מגזרים וקהילות. לרגע היה נדמה שאנחנו דווקא רוצים ללמוד, מזהים נכון את האתגר ומתחילים לעבוד על השריר הזה. שריר די מנוון אצלנו, בואו נודה.
מה נאמר ומה נדבר? זה עבר לנו די מהר. בגל השני חזרנו לסורנו. איש לאוהלו ולסרט שהוא חי בו. רשימת ההנחיות שכולנו מנסים לפצח (לשווא! תעזבו אתכם) אינה אלא תוצאה עגומה של פוליטיקה קטנה, אינטרסים צרים, ומחסור חמור במבוגר אחראי. אפשר כמובן להאשים את ההנהגה בניהול הכושל של המשבר, ובצדק. אבל מה נעשה עם הצדק הזה? בסופו של דבר זה מה שנציגי הציבור הבינו שהבוחרים שלהם מצפים מהם לעשות. לא לעצור את שרשרת ההדבקה, ולא להביס את המחלה. אלא להחריג. להחריג את בתי הכנסת. או להחריג את ההפגנות. להחריג פעילות ספורטיבית או להחריג אח"מים ועשירים. אני לא מכיר אדם אחד שחושב ברצינות שזאת הדרך. אבל כולנו ישראלים ולכולנו יש את הטלפון של יו"ר ועדת החריגים.
לחגים יש כוח־על להחזיר תובנות נשכחות. לאוורר אמיתות או לפחות להנמיך את רמת הציניות. אפשר לקוות שהנוכחות העוצמתית של ראש השנה - גם בשנה כמו זו של שולחנות קטנים יותר ותפילות מצומצמות - תיתן לנו ניעור הגון. אנחנו זקוקים לו בדחיפות. וגם אם לא כולנו נחליט לשים צלוחית פול על השולחן (בבתים מסוימים יש רגישות לעניין הזה..) כדאי לאמץ את הגישה שרואה בחג הזדמנות להבין עד כמה כולנו ערבים זה לזה, ומעורבים זה בזה. שווה לטרוח ולהאריך ימים. בוושינגטון מספרים שאנחנו על סיפו של מזרח תיכון חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו