ברוח הימים האלו שבהם מלוא כל הארץ משפט וכל סוגיה מסתיימת בחלל שבין פרקליטים חמורי סבר ומאריכי דיבור ושופטים נעלים מוסרית, נגררה אל מרכז הדיון החוקתי מי שלא היתה אמורה להיכנס אליו מעולם: התפילה. זה קרה לאחר שאזרחים הנוהגים להתפלל, וראשי המפלגות הדתיות, דרשו כי תתאפשר תפילה במניין בחגי תשרי כשם שמתאפשרות ההפגנות השבועיות מול בית ראש הממשלה.
בין הדיונים באולפנים והמריבות ברשתות החברתיות, הפכה התפילה לעוד נושא לדיון, ובאופן אירוני, דווקא מי שרואים בעצמם מגיני זכויות האדם והדמוקרטיה - הסתמנו בו כמי ששכחו את האמת הפשוטה: תפילה היא זכות אדם וזכות חוקתית בסיסית, כזו שאין למדינה זכות להתערב בה אלא במקרי קיצון. בדיוק כמו זכות ההפגנה, ובמעמד זהה לחופש הביטוי, חופש ההתאגדות וכל זכות אחרת שלא ניתנה לאדם על ידי השלטון, ולזה אין סמכות לשלול אותה ממנו.
כצפוי, השמאל מצליח להסביר איך "זה לא אותו דבר". זהבה גלאון הסבירה שדרישת המפלגות הדתיות להותיר את בתי הכנסת פתוחים היא בגדר סחטנות, המנצלת את נתניהו הנאחז בקרנות המזבח "בזמן שגופות הקורונה נערמות". חברת הכנסת מרב מיכאלי טענה שאין דמיון בין תפילה להפגנה, מכיוון שהדמוקרטיה בסכנה וחופש הדת אינו בסכנה. יריב אופנהיימר מצא את ההבדל בכך שלהתפלל אפשר בבית לבד, אבל הפגנה מוכרחים לערוך בהתקהלות ברחובות. אז מה אם צפוף ומגיפה משתוללת.
אלו טיעונים שלא עומדים במבחן של שום דמוקרטיה מערבית. ארה"ב, לדוגמה, הכלילה את חופש הדת בתיקון הראשון לחוקה, ממש כמה שורות מעל הזכויות הנוגעות לקיום הפגנה. ויש סיבה טובה לחשיבות התפילה בדמוקרטיה, וסיבה טובה עוד יותר מדוע היא שנואה במשטר רודני: שלטון דיקטטורי לא אוהב אנשים שמתאספים יחד כדי למצוא משמעות שהיא מעליו ומעל כל ממשלה. מדובר בהתרסה מסוכנת יותר מכל שלט על גשר או נאום הנישא בפאתוס מעל במה.
ניתן להפליג בדברים על חשיבות חופש הדת במדינה חופשית, אך כאמור - זה מוזר שבכלל צריך לקיים דיון כזה, בפרט בישראל. התפילה מלווה את העם היהודי אלפי שנים ועומדת בלב התרבות והמסורת היהודית וגם הישראלית. מייסדי המדינה, שהיו חילונים למהדרין, אף טרחו להכליל את התפילה במגילת העצמאות כמי ששמרה על האמונה שעוד נשוב לכאן ונקים מדינה. ייתכן שאין ברירה אלא לצמצם או לבטל תפילות בחגים הקרובים, אבל חשוב ומומלץ להכיר בעוצמת הכאב ומפח הנפש של מי שמחכים לתפילות ראש השנה ויום כיפור לאורך השנה כולה, כמו שעשו אבותיהם וסביהם וסבותיהם. כבודם ואמונתם אינם פחותים משל אמן שהתבטלו לו קמפיין או הופעה, ספורטאי שמשחק מול אצטדיון ריק, או סלב שהשתבשה לו החופשה.
חודשים ארוכים מסתפקים אזרחים רבים במנייני רחוב או מתפללים ביחידות, תחת השמש הקופחת ותוך הקפדה על ההנחיות. עבורם מדובר בקורבן עצום ביחס למה שמצוי בליבת אמונתם, והם מופלים לרעה. מגיעות להם זכויות, או לכל הפחות תשובות ראויות.
