תנו לנו את העולם הישן שלנו בחזרה

זה אמור להיות הרבה יותר קל עם כל האמצעים הטכנולוגיים. זום וסקייפ ווטסאפ ורשתות חברתיות, המשפחה והחברים בהישג יד, במחי מקש את מרגישה קרובה. אז איך זה שדווקא בתקופת הקורונה הגעגועים הופכים קשים יותר, והצורך להיות קרוב מתעצם כל כך? מה יש בה, במגיפה הארורה הזאת, שגורם לכל כך הרבה אנשים בכלל ולישראלים בפרט לרצות לבוא הביתה?

בתחילת המשבר התשובה היתה ברורה. נדמה היה שישראל היא המקום הבטוח ביותר עלי אדמות. התמונות מאיטליה וספרד וניו יורק היו קשות ומפחידות; עשרות אלפי מתים, פאניקה, מערכות בריאות קורסות ומנהיגים חסרי אונים. ובתוך כל המהומה ניצבה ישראל כסלע איתן. נתניהו הישיר אל הקורונה מבט והיא השפילה עיניה.

הפחד החזיר אנשים למולדתם. התחושה היתה שאמריקה ואירופה קורסות והמקום הקטן ההוא במזרח התיכון, הנקודה הפיצית על הגלובוס, מצאה את הנוסחה המנצחת. העולם כולו מדינת עולם שלישי והוא נושא עיניו אלינו. אמרנו או לא אמרנו אור לגויים? אז הנה, לא סתם פנס דולק בחשיכה, אנחנו שנדליר בסלון של ניקול ראידמן.

אבל עם הזמן התברר שגם בארץ נדבקים. לא סתם נדבקים, קצב ההדבקה בישראל כמעט כפול כיום מקצב ההדבקה באיטליה. קבינט קורונה וממשלת קורונה ופרויקטור קורונה - ואף אחד מהם לא מצליח לעצור את התפרצות המחלה. מנהיגות אין, המשבר הכלכלי קשה והסיוע מהמדינה נמוך עד לא קיים, ובכל זאת הלב, כמו אצל מרקו, הוא רוצה לאמא.

כל מי שאי פעם חי בחו"ל ידע שהאופציה לבקר קיימת תמיד. כל מה שצריך לעשות זה להזמין כרטיס טיסה והנה, כמה שעות ואת שם. באת, שאפת לקרבך ריח של הורים ואחים ושפה ותרבות, חיבקת וחובקת, מצברי השייכות התמלאו. ואז שבת הביתה בשמחה, עמוסת חוויות, בידיעה ברורה שהפעם הבאה היא בהישג יד, מתי שתרצי, מתי שהם ירצו.

לא עוד. העולם השתנה, הכל הפך קשה ונעדר ספונטניות. בידוד בהלוך וחזור, אסור להתקרב, אי אפשר להתארח אצל ההורים, לחבק זה מסוכן. ומה שהיה רחוק עד עכשיו הפך רחוק יותר ופסקול חיינו הפך לשיר געגועים.

הקורונה, על פניו, היתה אמורה להפוך אותנו לאיזה כפר זום גלובלי. לא משנה איפה את נמצאת, לא צריך משרד קבוע, אפשר לחיות בכל מקום ועדיין להיות מחוברת לנקודה אחת. אבל בשורה התחתונה היא עשתה בדיוק להפך, הצורך בזהות ובאנשים כמוך ובמגע אנושי הפך מבוקש הרבה יותר. עזבו אותנו מלהיות דורה ומלגלות עולמות חדשים. תנו לנו את העולם הישן שלנו בחזרה, את חיקו החם של המוכר, החיבוק לאבא ואמא וסבא וסבתא, הידיעה שזה במרחק נגיעה. ושמותר לגעת.