לפני ימים אחדים פרסם השייח' מוחמד חוסיין, המופתי של הרשות הפלשתינית וירושלים, פתווה (פסק הלכה) הקובע כי חל איסור הלכתי על המוסלמים, תושבי איחוד האמירויות, לבקר במסגד אל־אקצא.
מחאה ברמאללה נגד ההסכם עם האמירויות // צילום: אי.אף.פי
מי בדיוק יישמע לפתווה הזה? מי יאכוף אותו? את מי זה מרתיע? האם מדינות ערב המבקשות ללכת בעקבות איחוד האמירויות יירתעו מלנרמל יחסיהן עם ישראל כי יחששו פן מוחמד חוסיין יוציא פסק הלכה דומה גם על אזרחיהן?
היחסים בין הפלשתינים למדינות אינם סיפור אהבה מתמשך. הפלשתינים לא היו מוכנים לשום פתרון שהעניק כל שטח ריבוני שהוא ליהודים בישראל המערבית, וגררו איתם את מדינות ערב להתנגד לתוכנית החלוקה בעצרת האו"ם, נובמבר 47'.
במלחמת השחרור שיגרו המדינות חילות משלוח, אשר חוץ מן הכוח הירדני (שמטרתו האמיתית היתה לכבוש עבור ירדן את השטח שנועד למדינה הפלשתינית) היו רק מקצת מן הכוח האמיתי שהיה אז בידי צבאות ערב.
מדינות ערב עצמן אכן קלטו את הפליטים הערבים תושבי פלשתין שאת חלקם הברחנו ואת חלקם גירשנו, אבל רק ירדן העניקה להם אזרחות, וכל האחרות הותירו אותם כאזרחים מסוג ב'. מצרים הקימה בעזה, בחסות הליגה הערבית, ב־1948, את "ממשלת כל פלשתין" המגוחכת, ואילו מדינות ערב ניצלו את הבעיה הפלשתינית לצורכיהן הפנימיים והחיצוניים.
הציפייה הפלשתינית שמדינות ערב יילחמו בנו ויפנו את השטח, לאחר ניצחונן, כדי להחזיר אליו את פליטי 1948, היתה פתטית, והמעבר ההרסני של ההנהגה הפלשתינית לשימוש בטרור, מסוף שנות ה־60, נבע מרצון פתטי לא פחות לקחת את גורל הפלשתינים בידיהם ולהביא לתוצאה שרצו בה, בכוחות עצמם.
הציפייה שמדינות ערב יעניקו, לפחות, גיבוי מדיני מתמשך לפלשתינים, קיבלה מהלומה בהסכמי קמפ דיוויד ולמעשה עם עלייתו לשלטון של סאדאת במצרים. הצורך של המדינה הערבית בשלום עם ישראל (כדי להשיב לעצמה את חצי האי סיני, ובשל רצונה בקשרים כלכליים וביטחוניים עם ארה"ב) גרם לסאדאת להימנע מההתניה הקובעת כי לא יהיה שלום בלי שתקום מדינה פלשתינית. הפלשתינים הצליחו לגרום לחרם ערבי על מצרים ולהוצאתה מן הליגה הערבית, אך לא לאורך זמן.
ועידת מדריד יצרה אצל הפלשתינים תקווה כי המשאים ומתנים המקבילים עם הירדנים, הסורים, הלבנונים ואיתם עצמם, משמעותם היא כי שום גורם לא יחתום על שלום נפרד עם ישראל, אך הם עצמם הפרו זאת בהסכם אוסלו שלא קשר את השלום הישראלי־פלשתיני בשלום עם כל מדינות ערב.
הסכם העקרונות בין ישראל וירדן, שנחתם יום לאחר הסכם אוסלו, אף הוא בבית הלבן, היה אמירה ברורה של ירדן שאין היא ממתינה לשלום ישראלי־פלשתיני. המשא ומתן הנפרד עם סוריה לאחר הסכם אוסלו היה ביטוי להחלטה סורית דומה. הסכם הנורמליזציה עם מאוריטניה ב־1999, כמו הסכם הנורמליזציה הצפוי עם איחוד האמירויות, הם אמירות ברורות כי העולם הערבי ממשיך להיות מעוניין בהסכמים עם ישראל, וכי לא ימתין לאישור פלשתיני כדי לחתום עליהם.
ההנהגה הפלשתינית מסרבת להבין כי ככל שיגדל מספר מדינות ערב שיפתחו שגרירויות בישראל, כך תתחזק הדרישה מאיתנו להגיע להסכם עם הפלשתינים, ומדינות אלו יוכלו לסייע בהשגתו. הפתווה של מוחמד חוסיין יתרום למהלך ההפוך: הפיכת העם הפלשתיני עם לבדד ישכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו