הכדורגל הישראלי נכנס לשנת המבחן הגדולה שלו מאז ומעולם. בעולם שהולך ומשתנה לנגד עינינו, העובדה שליגת העל פותחת עונה בלי קהל יכולה להיות העונה שבה תחל ההידרדרות של הכדורגל שלנו לנקודת האל-חזור.
בניגוד לליגות הגדולות בעולם ולמפעלים האירופיים, שם העובדה שלא נכנס קהל ליציעים לא פגעה בחוויה שלנו כצופים ולא במוצר עצמו, לכדורגל הישראלי אין את הלוקסוס הזה. התרגלנו לצפות בבאיירן מינכן או בסביליה בלי קהל, ולא הרגשנו על הספה בבית שמשהו חסר לנו. לא כך הדבר בכדורגל הישראלי.
הכדורגל שלנו נבנה מתוך היציעים. מהרגע הזה שהילד או הילדה אוחזים ביד אביהם וצועדים לבלומפילד, לטדי או לאצטדיון העירוני בחיפה. מה שקורה אחר כך על הדשא כבר לא חשוב. מה שחשוב הוא מה שקורה ביציע, זו החוויה שלוכדת את הילד והופכת אותו לאוהד הכדורגל הישראלי של העתיד. השירים, הקונפטי, התפאורה, ובעיקר התחושה הזו של משהו שלא מזכיר שום דבר אחר, היא זו שתיצרב בו לעד ותקשור את גורלו עם הכדורגל המקומי.
רמתו של הכדורגל הישראלי אינה מספקת דיה בשביל לגרום לנו לצפות בו רק מהספה, ובוודאי אין סיכוי שישבה את הדור הצעיר. משחק בערוץ סגור בתשלום בין מ.ס אשדוד לבני סכנין, ועוד בלי קהל, הוא הדרך שבה קוברים ענף והופכים ילדים לאוהדי ריאל מדריד או ליברפול. לכדורגל הישראלי לא יהיה מקום בחייהם גם אם יגורו ממש מול האצטדיון.
העניין הוא שאף אחד לא חושב כאן על העתיד, ובטח לא האוהדים. יעקב שחר הוא אדם מבוגר ועתידו של הכדורגל הישראלי לא מזיז לו; מיטש גולדהאר לא באמת צריך אוהדים שרק מפריעים לאימפריה שלו לשעוט קדימה; להפועל ב"ש אין השנה אפילו אצטדיון ביתי; והבעלים של הפועל ת"א היו שמחים להיפטר מהנטל כבר מחר. שאר הקבוצות לא ירגישו בחסרונם של 2,000 המשוגעים שאין להם משהו טוב יותר לעשות עם הזמן שלהם.
ושר התרבות והספורט, חילי טרופר? אם אנחנו הולכים לבחירות, רוב הסיכויים שהוא יסיים את דרכו במשרד בחודש מארס הקרוב, ואז מה אכפת לו אם יהיה קהל או לא?
אוהד הכדורגל הישראלי הוא יצור שהולך ונכחד. מוכרים לו כרטיסים ביוקר, שוטרים נוהגים להרביץ לו והקבוצה שלו לרוב משחקת כדורגל רע. הוא לא ייצא להפגנות ולא ידרוש לבלות במגרשים בכל שבת.
אם ישאירו אותו בחוץ שנה אחת, יהיה קשה מאוד להחזיר אותו שוב למגרשים בשנה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו