300 מפגינים, זה הכל, הגיעו למה שתוכננה להיות עצרת התמיכה בנתניהו ביום חמישי. הנתון הדל הזה העניק לשמאל כמה שעות של עונג ותחושת עליונות מספרית ומהותית; אינדיקציה לשקיעה, כביכול, במעמדו של רה"מ, והוכחה לניצחון הפגנות מוצ"ש. אני מכבד כל אחת ואחד ממפגיני הימין, אבל האמת צריכה להיאמר: זה לא זה. נכון, קשה יותר לגייס מפגינים להפגנת תמיכה בשלטון. אך כשהימין הרגיש שהשלטון בסכנה, וזה היה מספיק חשוב לו, רבבות גדשו את כיכר רבין.
זה קרה, כזכור, בתגובה לעצרת המונית של "המחנה הציוני" ערב בחירות 2015. ואולי כאן המפתח להבנת מה שנתפס כאדישות בימין. השמאל משוכנע שהפגנות מוצ"ש "מרעידות את הרצפה בבלפור", והן אכן מעוררות אי־נוחות בקרב תומכי ימין. אבל ניתוח הדינמיקה בין תנועות ותנועות־נגד מלמד אותנו שהפגנות־נגד מגיעות כשהצד השני תופס איום אמיתי מצד התנועה שהתייצבה מולו. אפשר שהפגנות מוצ"ש, למרות הצלחתן האופרטיבית, לא מייצרות את האפקט התודעתי המבוקש ולא מעוררות אינסטינקט תגובתי בימין.
וייתכן שהימין שווה נפש משום שהוא רואה עד כמה קריאות הגיוס להפגנות השמאל נשענות על ליבוי מלאכותי של קונפליקט מול הממסד. השיטה הגיעה לאבסורד קומי ביום חמישי, כשכרמי גילון ואחרים אזקו עצמם למאהל, רק כדי להיגרר משם בכוח על ידי השוטרים. סטייג'ינג סטנדרטי למדי של אי־ציות אזרחי, מהסוג שנועד לייצר הלם מוסרי. זה תמיד משעשע לחזות בתפיסת העצמי של השכבה החברתית הזו, שמתחלחלת מכך שמישהו עשוי לחשוב עליה במונחים של הפרעה לסדר הציבורי.
אבל הצ'ופר האמיתי הגיע כשאנשי שמאל, עם קושי מופגן בדחיית סיפוקים, הסבירו באיוולתם הצוהלת שידיו האזוקות של כרמי גילון הן כל מה שהיה צריך כדי שהכיכר תתמלא גם במוצ"ש. הרציונל - לשכפל את "אפקט הבומרנג" אחרי מעצרו של אמיר השכל - כבר שקוף כמו סרטון "פספוסים" בתוכנית טלוויזיה.
לזה התווסף שימוש יחצני באונס המחריד באילת כמכשיר לגיוס מפגינים. פעילי המחאה שיתפו סרטון חולני הקושר בין האונס להקלטות (כן, ההן) של יאיר נתניהו - כאילו הזוועה באילת היא חלק מתרבות אונס ש"בלפור" הוא ממחולליה. פעילת מחאה בולטת הכריזה שהאנסים פעלו כדי "להיות שייכים לכוח ולאלימות ביחד. זו מהות הפשיזם. ונגד זה אנחנו מוחות ומוחים". האונס הקבוצתי הוא בשר מבשרו של שלטון הרשע, ולכן מי שתומך בשלטון, תומך באונס. זה עלבון לאינטליגנציה ולמוסר, וזו לא דוגמה יחידה לפופוליזם הפשטני הזה.
מה שברור הוא שמחאת השמאל נזקקת שבוע אחר שבוע למחולל זעם - מעצר של פריבילג, "חרטא", "חייזרים", "מריצים שורות", ועכשיו אפילו האונס באילת - כדי לגייס את ההמונים. זה נובע מכך שההפגנות הפכו ליעד בפני עצמו. הן משמשות מענה לצורך פסיכו־פוליטי בתחושת לכידות ורלוונטיות אחרי 11 שנות אופוזיציה שלא הצמיחו לא הנהגה, לא סדר יום ולא חלופה רעיונית. זו הסיבה שהימין לא מרגיש צורך אקוטי לתת פייט ל"ניצחנו בבלפור!". אם כי גם זאת עלולה להתברר כשאננות.
